בית משפט השלום בכפר סבא
תאד"מ 11972-04-21 הילמן נ' שצן ואח'
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופטת שירלי פורר טיומקין
תובעים אלכס הילמן
נגד
נתבעים 1. רוברט שצן
2. עופר יצחק רפאלי
3. נעמן יצחקי
פסק דין
בפני תביעה כספית לחיוב הנתבעים בחוב של חברה, שפורקה בהליך של פירוק מרצון, בהתבסס (כך לטענת התובע) על תצהיר כושר פירעון כוזב או למצער רשלני.
א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1. ביום 22.07.2016, הגיש התובע, תביעה כספית על סך של 45,139 ₪ כנגד חברת ש.א.י. מועדונים בע"מ (להלן: "החברה") וכנגד הנתבעים, בעלי המניות והדירקטורים של החברה באותה עת, במסגרת תאד"מ 39200-07-16 (להלן: "ההליך הקודם").
בהליך הקודם, טען התובע, שהינו רואה חשבון במקצועו, כי החברה והנתבעים לא שילמו לו את מלוא שכר הטרחה עבור הופעתו כעד מומחה מטעמם, במסגרת תביעה שניהלה החברה נגד עיריית תל אביב (ת.א.2333/06). החברה הגישה במסגרת ההליך הקודם, הודעת צד שלישי נגד חברת "פסטין מנג'מנט קורפוריישן" (להלן: "ההודעה לצד שלישי").
2. ביום 16.03.2017, לאחר פתיחת ההליך הקודם, חתמו הנתבעים, כולם יחד, על תצהיר כושר פירעון במסגרתו הצהירו, בין היתר, כך: "בדקנו היטב את מצב עסקי החברה, ובאנו לכלל דעה שיש בידי החברה לשלם את חובותיה במלואם, תוך שנים עשר חודשים לאחר תחילת פירוקה".
3. ביום 13.07.2017, במסגרת אסיפה כללית של החברה, הוחלט לפרק מרצון את החברה ולמנות את נתבע 1, עורך דין במקצועו, למפרק החברה. הודעה על פירוק מרצון ומינוי מפרק, פורסמה ברשומות ביום 30.07.2017, ובמסגרתה צויין, בין היתר, כי כל נושה שיש לו תביעות נגד החברה יגיש את תביעותיו, בצירוף הוכחותיו, בתוך 60 ימים מיום פרסום הודעה זו למענו של המפרק.
4. ביום 01.12.2017 חתם הנתבע 1, כמפרק החברה (בפירוק מרצון), על דו"ח סופי הממוען לרשם החברות שם נרשם, בין היתר, כך (סע' 2 לדו"ח):
"דו"ח המפרק אשר הוגש לאסיפה הכללית הינו כדלקמן:
1. החברה הוקמה ביום 20.11.96.
2. תחום עיסוקה העיקרי של החברה היה ניהול אולם אירועים.
3. פירוט נכסי החברה ערב החלטת הפירוק – אין נכסים
4. פירוט התחייבויות החברה ערב החלטת הפירוק - אין התחייבויות
5. כל נכסי החברה מומשו, כל התחייבויותיה סולקו, והחברה פרעה מלוא חובותיה.
6. פנקסי החברה, מסמכי המפרק והנהלת החשבונות של החברה יישמרו בידי המפרק במשך חמש שנים ממועד חיסול החברה".
(ההדגשות שלי, ש.פ.ט)
5. ביום 27.06.2019, ניתן אישור רשם החברות כי סטטוס החברה שונה ל"מחוסלת".
6. ביום 05.01.2021, ניתן פסק דין בהליך הקודם ע"י כב' הרשם לרנר, במסגרתו נדחתה התביעה האישית כנגד הנתבעים והתקבלה במלואה התביעה נגד החברה, אשר חוייבה לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה בסך של 45,139 ₪ בצירוף אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,514 ₪ (להלן: "סכום פסק הדין"). ההודעה לצד השלישי נדחתה ללא צו להוצאות.
ב. תמצית טענות הצדדים
7. לטענת התובע, הנתבעים חתמו על תצהיר כושר פירעון כוזב ולמצער רשלני, שכן ידעו היטב על קיומו של ההליך הקודם, ולא הבטיחו עתודות כספיות לתשלום פסק הדין לכשיינתן. עוד טען, כי בהכניסם את החברה להליך של פירוק מרצון עד כדי חיסולה ומחיקתה כליל, מנעו מהתובע את האפשרות לגבות את חוב החברה כלפיו, על פי פסק הדין, כאשר במסגרת הדו"ח הסופי אף הוצהר באופן כוזב, כי כל התחייבויות החברה סולקו והיא פרעה את מלוא חובותיה תוך התעלמות מההליך הקודם. לפיכך, סבור התובע, כי יש לחייב את הנתבעים באופן אישי בתשלום סכום פסק הדין.
בנוסף טען התובע, כי נודע לו באקראי, שהנתבעים הכניסו את החברה להליך של פירוק מרצון וכאשר העלה זאת במסגרת ההליך הקודם, הכריז שם הנתבע 1, במהלך דיון קדם משפט מיום 13.02.2018 שבו ייצג גם את הנתבעים 2 ו- 3, כי הנתבעים הגישו תצהיר כושר פירעון, שכן הם עומדים מאחורי התביעה (נספח ט' לכתב התביעה). הצהרה זו מלמדת, לשיטתו, כי הנתבעים קיבלו על עצמם את האחריות לתשלום סכום פסק הדין.
זאת ועוד, במסגרת הדיון הנ"ל, טענו הנתבעים, כי החברה תמיד עמדה בהתחייבויותיה ולאורך כל התקופה מעולם לא חזר שיק של החברה. דברים אלו מלמדים לשיטת התובע, כי אלמלא פירוק ו"חיסול" החברה, היה ביכולתה לפרוע את סכום פסק הדין, ופעולת הנתבעים סיכלה זאת במזיד או ברשלנות.
8. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התובע מושתק מהעלאת טענות אלו כנגדם, מחמת מעשה בית דין והשתק עילה, שכן במסגרת הסיכומים בהליך הקודם העלה טענה דומה לטענה מושא התביעה, ובכל זאת בפסק הדין בהליך הקודם נדחתה התביעה נגדם, ורק החברה חוייבה.
לגופם של דברים טענו הנתבעים, כי החברה אינה פעילה מאז שנת 2002 והתובע ידע זאת. במועד החתימה על תצהיר כושר הפירעון לא היו לחברה נכסים, דבר אשר היה ידוע לתובע, ולכן גם אם החתימה על תצהיר כושר הפרעון נעשתה ברשלנות, כטענת התובע, היא לא הסבה לו כל נזק ולא הרעה את מצבו, שכן ממילא במועד החתימה על התצהיר, לא היו בידי החברה נכסים מהם יכול היה התובע להיפרע, ובכך כשל התובע בהוכחת הקשר הסיבתי בין החתימה על תצהיר כושר הפירעון לבין נזקו.
עוד נטען, כי התובע ידע היטב שהחברה הייתה בהליכי פירוק מרצון לכל המוקדם ביום 13.02.2018, דהיינו, כשנה וחצי עובר ל"חיסול" החברה, ואי נקיטת כל צעד מצידו, מהווה שיהוי קיצוני המחייב את סילוק התביעה על הסף .
9. בכתב התשובה טען התובע, כי החברה קיבלה תקבול משמעותי בשנת 2014, והכספים שהוחזקו עבורה בנאמנות השתחררו בחודש דצמבר 2015, כך שהיו בידיה כספים רבים אך הנתבעים משכו אותם ורוקנו את קופתה, ואין הם יכולים לטעון שלחברה לא היו נכסים בעת שחתמו על תצהיר כושר הפרעון, בעוד שהם אלו שרוקנו את החברה מנכסיה ומכספיה קודם לכן. עוד נטען, כי לו היו הנתבעים נמנעים ממתן התצהיר הכוזב וחלף זאת, היו מכניסים את החברה להליך פירוק על ידי בית משפט, היה המפרק תובע מידיהם את כספי החברה שנמשכו על ידם תוך ריקון קופתה, על מנת לשלם לנושיה, וביניהם לתובע.
בנוסף טען התובע, כי במועד החתימה על תצהיר כושר הפירעון היו בידי החברה נכסים, ששועבדו לטובת הנתבעים, ורק ביום 07.09.2017, לאחר החתימה על תצהיר כושר הפירעון, הוסרו השעבודים, מכאן שבעת החתימה על התצהיר היו בידי החברה נכסים, לפחות אלו שהיו משועבדים.
10. ארחיב בטענות אלו ואחרות בגוף הדיון שלהלן.
ג. דיון והכרעה
11. בדיון שהתקיים בפניי, נשמעו העדויות הראשיות של בעלי הדין וחקירותיהם הנגדיות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב.
12. לאחר שקראתי את כתבי הטענות על נספחיהם, את התצהירים ואת סיכומי הצדדים, ולאחר ששמעתי את העדויות, ושקלתי את מכלול הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה.
עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, ומשכך פסק הדין ינומק באופן תמציתי, כמצוות תקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.
ג1. דין הטענה למעשה בית דין בגין ההליך הקודם, להידחות
13. אין חולק כי עת נפתח ההליך הקודם, טרם חתמו הנתבעים על תצהיר כושר הפירעון.
14. עוד אין חולק, כי בסיכומים שהגיש התובע בהליך הקודם (סע' 55-57 לסיכומים), כתב, כי הנתבעים חתמו על תצהירי כושר פירעון והחברה עברה לסטטוס של פירוק מרצון, וככל שהתברר שעדיין ישנם חובות והתחייבויות של החברה, יישאו בהם בעלי המניות והמנהלים שנתנו הצהרה.
טוענים הנתבעים, כי העובדה שהתובע העלה זאת בסיכומיו בהליך הקודם, ובכל זאת דחה בית המשפט שם את התביעה כנגד הנתבעים, וחייב רק את החברה בתשלום לתובע, מלמדת כי טענה זו נדחתה, הלכה למעשה, בפסק הדין בהליך הקודם, והתובע מנוע מהעלאתה בהליך שבפניי. לא מצאתי ממש בטענה זו.
15. דוקטרינת "מעשה בית דין" נועדה להבטיח את סופיות הדיון ומבוססת על העיקרון אשר מונע התדיינות נוספת, בעניין שכבר נדון והוכרע בין אותם צדדים במסגרת פסק דין שניתן. דוקטרינה זו בנויה מ'השתק עילה' ו'השתק פלוגתא'.
הרציונל של דוקטרינה זו טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל-הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבור למנוע עומס-יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ פ"ד נה(4), 18, בעמ' 24).
השתק עילה חל מקום בו התביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חלפיהם, המתבססת על עילה זהה. המבחן לזהות העילה בעניין זה הוא רחב, והכלל של מעשה בית דין חל גם אם בתביעה המאוחרת נכללו פרטים, שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב (2) 561 (להלן: "עניין שמעוני"), בעמ' 583-582, 592).
השתק הפלוגתא, לעומת זאת, מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה עובדתית או משפטית, ובלבד שהתקיימו ארבעה תנאים מצטברים: א. זהות בין הצדדים או בין חליפיהם; ב. זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה לבין הפלוגתא הנדונה בהתדיינות הנוספת; ג. נקבע ממצא עובדתי פוזיטיבי בפלוגתא בהתדיינות הראשונה; ד. חיוניות ההכרעה בפלוגתא לצורך פסק הדין (עניין שמעוני, בעמ' 583).
16. אקדים ואומר, כי הנתבעים הגישו במסגרת הליך זה, בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין והשתק עילה, ובקשה זו נדחתה בהחלטת כב' הרשם לרנר מיום 22.01.2022, אשר קבע בין היתר: "כאן, על פני הדברים, מדובר בעילת תביעה שונה מזו שבהליך הקודם, ועל כן, שוב על פני הדברים, נראה כי שלתביעה יש סיכוי מספיק להתקבל, כך שאין מקום לסלקה על הסף".
17. כפי שעולה מהראיות שהוצגו בפניי, עילה התביעה בהליך הקודם הייתה עילה חוזית, במסגרתה נטען כי הנתבעים התחייבו אישית כלפי התובע לתשלום שכר הטרחה על בסיס סדרת תכתובות בין הצדדים. בהליך שבפניי, נטען כי יש לחייב את הנתבעים באופן אישי מהטעם שחתמו על תצהיר כושר פירעון כוזב או רשלני במהלך ההליך הקודם, וגרמו "לחיסולה" של החברה בהליך של פירוק מרצון, תוך התעלמות מקיומו של הליך תלוי ועומד ומן האפשרות (שהתממשה) כי התביעה כנגד החברה תתקבל.
עילת התביעה שבפניי, שונה מעילת התביעה שהועלתה בהליך הקודם, ולא ניתן היה לכלול אותה במסגרת התביעה בהליך הקודם, שכן היא נולדה רק לאחר הגשתה. העובדה שהתנהלות הנתבעים התגלתה תוך כדי ההליך הקודם, והוזכרה כדרך אגב בסיכומי התובע, אינה יוצרת "השתק" עילה, בפרט כאשר בפסק הדין אין כל התייחסות לכך. בנסיבות אלו, גם לא חל השתק פלוגתא, שהרי השאלה כלל לא עמדה לדיון ולא נקבע בה ממצא עובדתי פוזיטיבי, וממילא גם ההכרעה בה לא היתה חיונית לצורך מתן פסק הדין בהליך הקודם.
18. אשר על כן, טענת הנתבעים כי התובע מושתק מהעלאת טענותיו כנגד הנתבעים בהליך שבפניי, מחמת מעשה בית דין והשתק עילה, נדחית.
ג2. אחריות הנתבעים, אשר חתמו על תצהיר כושר פירעון ופירקו את החברה בהליך של פירוק מרצון, תוך התעלמות מהליך תלוי ועומד
19. פירוק מרצון של חברה הוא אחת הדרכים להביא את חיי החברה לכדי סיום. מדובר בהליך וולונטרי, המתבצע, ככלל, במלואו על ידי בעלי המניות של החברה, ללא התערבות ופיקוח של בית המשפט. היעדר הפיקוח של בית המשפט על פירוק החברה מבוסס על החזקה כי החברה מתחייבת - כך לפי הצהרת מנהליה - לשאת במלוא חובותיה, תוך שניים עשר חודשים מיום תחילת הפירוק (ראה תאמ (חד') 17822-05-18 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' אביתר דותן, פסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם (פורסם בנבו) (5.5.2020))
20. ההסדר הנוגע להצהרה בדבר כושר הפירעון, קבוע בסעיף 342כה לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"), הקובע כך:
"תצהיר כושר פירעון יינתן בידי כל הדירקטורים בחברה או רובם, ובו יצהירו כי בדקו היטב את מצב עסקי החברה ולדעתם החברה יכול לשלם את חובותיה במלואם בתוך 12 חודשים מתחילת פירוקה..".
21. במועד חתימת הנתבעים על תצהיר כושר הפירעון, חל סעיף 322 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג – 1983 (להלן: "הפקודה"), אשר קבע הוראה דומה:
"הוראות סימן זה יחולו על פירוק מרצון, זולת אם לפני משלוח ההזמנות לאסיפת החברה שבה תוצע החלטת הפירוק עשו הדירקטורים או רובם, בישיבתם, תצהיר שבדקו היטב את מצב עסקי החברה ובאו לכלל דעה שיש בידה לשלם חובותיה במלואם תוך שנים עשר חדשים לאחר תחילת פירוקה (להלן - הצהרת כושר פרעון), והצהרה זו הוגשה לרשם לפני משלוח ההזמנות."
22. בענייננו, אין חולק שהצהרת כושר הפירעון נחתמה ע"י הנתבעים ביום 16.3.2017, ובמועד זה כבר היה ההליך הקודם תלוי ועומד (התביעה הוגשה ביום 22.06.2016), כך שלא יכול להיות חולק, כי הנתבעים ידעו בעת החתימה, שקיים חוב עתידי שנוי במחלוקת, ומחלוקת זו תוכרע בפסק הדין בהליך הקודם, במסגרתו עשוי בית המשפט לפסוק לחובת החברה (כפי שקרה בפועל).
כך גם העיד בפניי הנתבע 1: "התובע הגיש נגדנו תביעה בסדר דין מקוצר ....קיבלנו רשות להתגונן, וזה עבר לסדר דין מהיר, .. המשפט היה אמור להיגמר לפי התקנות די מהר, בתקופה הזאת החלטנו שאנחנו נתחיל בסגירה, נתחיל בהליך של סגירת החברה, כי החברה הייתה לא פעילה מ-22.02.2001, כל שנה זה הרבה כסף להחזיק חברה... (פר' מיום 25.11.24, עמ' 26 ש' 16-11) (ההדגשות שלי, ש.פ.ט.).
23. חרף זאת, אין כל אזכור בתצהיר כושר הפירעון לקיומו של ההליך הקודם ולאפשרות שבמסגרתו תחויב החברה לשלם לתובע.
בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע 1 האם כשיש תביעה תלויה ועומדת כנגד החברה במועד החתימה על תצהיר כושר הפירעון, ובשלב החתימה עדיין לא ידוע אם היא תתקבל, התצהיר מכסה גם חוב עתידי מסוג זה. תחילה השיב: "וודאי שהוא מכסה את זה אין ויכוח על זה" (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 32 ש' 36-33, עמ' 33 ש' 1), בהמשך טען כי התצהיר מכסה רק חוב עתידי שנוצר במהלך שנה ממועד החתימה, ואם החוב נוצר לאחר מכן הוא לא יודע מה עושים: "אני לא יודע מה עושים, אנחנו חתמנו על חוב לפי התקנות מה שצריך אנחנו ערבים למשך שנה שלמה, זה מה שהיה כתוב" ובמועד סגירת החברה, לא היה חוב (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 33 ש' 14-1). ולעניין הליך תלוי ועומד שיוכרע רק אחרי חלוף השנה, הבהיר: "..אני לא יכול להיות שנים, אי אפשר להיות שנים לסחוב משהו, אני לא יודע מה יכול לקרות, אני לא יודע, ברגע שזה התקנות שדרשו, זה מה שחתמנו, זה לא משהו שאנחנו המצאנו, זה טופס סטנדרטי" (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 34 ש' 25-21) (כל ההדגשות שלי, ש.פ.ט.).
כאשר נשאל בחקירתו הנגדית, כיצד חתם ביום 1.12.2017, כמפרק החברה, על הדו"ח הסופי לרשם החברות שם נכתב, כי בערב הפירוק לא היו לחברה התחייבויות, כל נכסיה מומשו וכל התחייבויותיה סולקו וכי והיא פרעה את כל התחייבויותיה, בשעה שעדיין היה חוב תלוי ועומד כלפי התובע שטרם הוכרע באותה עת, השיב: "לא היה חוב חלוט" (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 36 ש' 10-1).
גם הנתבע 2 בחקירתו הנגדית העיד כי ידע שיש תביעה אך לא היה חוב: "יש הבדל בין תביעה לבין חוב לדעתי" (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 53 ש' 12-8).
24. עמדה זו של הנתבעים אינה מקובלת עלי. בהיקף החובות הנכללים בהצהרת תצהיר כושר פירעון, נכללים גם חובות עתידיים או חובות ששנויים במחלוקת. על כך ניתן ללמוד הן מסעיף 342כט לחוק החברות, הקובע כי כאשר קיבלה חברה החלטה על פירוק מרצון, "יודיע על כך הנאמן, בכתב, לנושים הידועים לו, ובכלל זה לנושים שהחוב כלפיהם שנוי במחלוקת, בתוך 21 ימים מיום קבלת ההחלטה", והן מסעיף 352 לפקודה, לפיו בכל פירוק ניתן לתבוע מהחברה "כל חוב, קיים או עתיד, ודאי או מותנה, קצוב או בלתי קצוב".
בשעה שאין חולק, שבמועד חתימת תצהיר כושר הפירעון קיימת מחלוקת בשאלת קיומו של חוב, שעתידה להיות מוכרעת בהליך משפטי שתלוי ועומד באותה שעה, לא ניתן להתעלם ממנו רק משום שההליך הקודם טרם הוכרע במועד חתימת התצהיר או בחלוף שנה שלאחר פירוק החברה, ולא ניתן לקבל את גישת הנתבעים כי באותו מועד "לא היה חוב".
כך גם אין לקבל את טענתם, כי תצהיר כושר הפירעון מתייחס רק לחובות שיתגבשו בתוך 12 חודשים מתחילת הפירוק, שכן אין כל הגבלה כזו. הגבלה כזו אף נעדרת כל היגיון ושכל ישר. אם נקבל את טענתם, כל חברה תוכל להאריך את בירור החובות שבמחלוקת מעבר לשנה, וכך לקבל "פטור" מתשלום אותם חובות, מהטעם שהם התגבשו לאחר חלוף אותה שנה. לכן נקודת המוצא היא מתי נוצרה עילת החוב ומתי נודע למנהלים על קיומה. מבלי לגרוע מכך, ממילא פסק הדין בהליך הקודם לא יצר את החוב, הוא רק אישר את קיומו, כך שהחוב נוצר בטרם חלפו 12 החודשים מתחילת הפירוק.
25. הצהרת הדירקטורים, לפיה ביכולתה של החברה לפרוע את כל חובותיה, מחייבת את הדירקטורים לבצע בדיקה יסודית ומקיפה בדבר חובות החברה ויוצרת מצג כלפי נושי החברה, לפיו לא תיוותר יתרת חוב של החברה בתום הליך הפירוק מרצון. אלמלא מצג זה, הנעשה באמצעות הצהרת כושר הפירעון, יתנהל הליך הפירוק במעורבות הנושים והכונס הרשמי ובפיקוח בית המשפט.
26. תכליתה של הצהרת כושר הפירעון, הינה, אפוא, ליצור בטוחה בידי הנושים, עליה יוכלו להסתמך על מנת להבטיח את פירעון החוב כלפיהם. כך שככל שיתברר, כי הצהרת הדירקטורים ניתנה בחוסר תום לב או שניתנה מתוך רשלנות, ניתן יהיה לחייבם אישית.
ראה לעניין זה, את פסק דינו של כב' סגן הנשיא רמזי חדיד בת.א.(חיפה) 53964-04-15 מרים אנג'ל נ' רחל ישי (20.6.2018) (פורסם בנבו) סעיף 22 לפסק הדין, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת) בע"א 31039-09-18 ישי נ' אנג'ל (פורסם בנבו) (22.4.2019) (להלן: "עניין אנג'ל"), שם נאמר כך (סעיפים 41-39 לפסק הדין):
הליך של פירוק מרצון - על יסוד תצהירי כושר פירעון - נועד למנוע מצב שבו חובות של חברה אינם משולמים. יש בו שני מנגנונים עיקריים שנועדו להבטיח זאת. האחד, תצהיריהם של מנהלי החברה. השני, מינוי של מפרק לחברה, גם בהליך של פירוק מרצון. שני אלה נועדו להבטיח שלא ייווצר מצב שבו חברה תוכל להשלים הליך של פירוק מרצון, כאשר יתכן ויהיה לה חוב שלא תוכל לפרוע. זו מטרתם של התצהירים. אלה נועדו ליצור אחריות אישית של המנהלים. התצהירים נועדו ליצור בטוחה בידי הנושים. הם נועדו לתת בידי הנושים כלי שעליו יוכלו להסתמך. הנושה יכול להסתמך על התצהיר, ולהניח, לאורו של התצהיר, כי החוב כלפיו יפרע. אם החוב אינו נפרע, התצהיר מקים אחריות אישית של המנהל.
נניח מצב שבו פלוני מבצע עבודה בעבור חברה. החברה טוענת לליקויים בעבודה (כפי שכאן החברה טענה שהמשיבה גרמה נזקים). לאחר הליך משפטי, בית המשפט דוחה את הטענה של ליקויים בעבודה. האם הגיוני להניח, כי בסיטואציה שכזו החברה תוכל להתחמק מתשלום חובה לפלוני שביצע בעבורה את העבודה, רק בשל כך, שעברה הליך של פירוק מרצון ומנהליה נתנו, טרם פסק הדין לטובתו של אותו פלוני, תצהיר לפיו החברה תוכל לפרוע את חובותיה?
פירוק מרצון, על יסוד תצהירי כושר פירעון, אפשרי רק מקום שבו אין לחברה בסיומו חובות. אם יכולים להיות לחברה חובות, הדרך לפרק את החברה היא אחרת, תוך כינוס אסיפות נושים מתאימות ותוך חלוקת כספיה ונכסיה של החברה על פי דיני חלוקת הכספים בעת פירוק (קרי, על פי דיני הקדימות השונים)" (כל ההדגשות שלי, ש.פ.ט.)
וראה גם את דבריה של פרופ' צפורה כהן, בספרה -פירוק חברות (מהד' שנייה, כרך א' 2016), ביחס לאחריות הדירקטורים ובעלי המניות בעת פירוק חברה מרצון, לרבות משמעות ההצהרה ותחולתה על חובות עתידיים (עמ' 86-84):
כאמור, מותנה ההליך של פירוק מרצון במתן הצהרה על ידי הדירקטורים בדבר יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה בתוך 12 החודשים שלאחר הפירוק. מקום שהדירקטורים יודעים על כך שהחברה הוציאה לשוק מוצרים פגומים שעלולים לגרום נזקים, אין לראותם כיוצאים ידי חובה בכך שהם מצהירים כי החברה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה בכל הנוגע לחבויות שכבר קיימות נגד החברה. אם החברה ערה לקיומם בשוק של מוצרים פגומים שלה לאחר הפירוק, הרי שיש מקום לצפות לנזקים לצדדים שלישיים אחרי הפירוק – ובכך, לחבות החברה עקב כך. פירוק במקרה כזה יגרום לחלוקתה של יתרת נכסי החברה לבעלי המניות לאחר פירעון החובות הידועים ולהשארת הנפגעים העתידיים הצפויים ללא כיסוי נזקיהם [...] דירקטורים שיתעלמו בנסיבות כאלה מהנפגעים הצפויים ויתנו את ההצהרה בדבר יכולת פירעון, עלולים להימצא אחראים [...] נראה לי כי ראוי היה לאמץ הסדר מפורש גם במשפט הישראלי. אולם, גם בהיעדרו ניתן, לדעתי, לבסס תביעה נגד דירקטורים שהצהירו על יכולת פירעון של החברה בהתעלם מנושים עתידיים שתביעתם, אמנם, טרם נעורה, אולם ידועות היו לדירקטורים עובדות שמהן עולה סיכוי לתביעות כאלה. במקרים אלה, יכול שהתביעה תהיה מבוססת הן על תרמית והן על רשלנות - בהתאם לנסיבות." (כל ההדגשות שלי, ש.פ.ט.)
27. בענייננו, המסקנה המתבקשת היא שהצהרת הנתבעים, לפיה הם בדקו היטב את עסקי החברה וכי יש בידיה לפרוע את כל החובות במלואם בתוך שנה מתחילת הפירוק, וזאת בהתעלם מקיומו של חוב עתידי, שטרם הוכרע ואשר החברה עשויה לחוב בו, היא הצהרה שאינה אמת.
חיזוק לכך ניתן למצוא גם בטענת הנתבעים, כי למעשה במועד החתימה על התצהיר, לא היו לחברה נכסים, וממילא לא יכולה הייתה לפרוע את סכום פסק הדין. במילים אחרות, על אף שהנתבעים ידעו על קיומה של התביעה ועל סכומה, ועל אף שלשיטתם לא היו נכסים לחברה, הם הצהירו כי מבדיקת עסקי החברה היא יכולה לפרוע את מלוא חובותיה, בתוך שנה מתחילת הפירוק. בנסיבות אלו, הצהרה זו, הלכה למעשה, ריקה מתוכן ומעוררת ספק רב בדבר תום לבם של הנתבעים.
התרשמתי, כי ההליך הקודם "הושמט" מדיווחי החברה השוטפים, דבר שמעורר אף הוא ספקות בדבר תום לבם של הנתבעים עת הצהירו כי בדקו היטב את עסקי החברה. מהימנה עלי עדות התובע אשר העיד, כי על פי ידיעותיו המקצועיות כרואה חשבון, היה על החברה לציין בדו"ח ביקורת הספרים לשנת 2015, את כל האירועים שקרו בין סוף תאריך הביקורת לבין מועד הגשת הדו"חות הכספיים של החברה, ועל אף שדו"ח ביקורת הספרים לשנת 2015, נחתם ביום 23.11.2016, לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם, היא לא נכללה בו (פר' מיום 30.10.24, עמ' 15 ש' 36-32, עמ' 16 ש' 2-1). עדותו זו, לא נסתרה בחקירתו הנגדית.
ערה אני לכך, כי בחקירתו הנגדית טען הנתבע 1, כי הוא ציין בפני רואה החשבון שערך את דו"ח על קיומה של התביעה ואף צורפו מסמכים של רואה החשבון בעניין זה בהליך הקודם (פר' עמ' 43 ש' 10-29), אך מסמכים כאלו לא הוצגו בפניי, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך, שהנתבעים לא ביקשו בזמן אמת את תיקון הדו"ח.
28. אף אם סברו הנתבעים כי אין ממש בתביעת התובע והאמינו כי זו תדחה, אין בכך כדי להכשיר את עצם העובדה, שבמועד החתימה, אין כל אזכור לתביעה זו או לחוב העתידי הצפוי בגינה. וכפי שהטיב לתאר זאת כב' השופט ג' גינת (עניין אנג'ל, סעיף 43 לפסק הדין):
"גם מקום, שבו מנהל של חברה סבור בתום לב מלא, כי יש לדחות דרישת חוב של נושה כלפי החברה, הרי מרגע שהוא חותם על תצהיר, במסגרת הליך של פירוק מרצון, הרי הוא למעשה מצהיר, כי ככל שטענותיו יידחו, ודרישת החוב תוכר - החוב יפרע על ידי החברה, או על-ידיו, אם החברה לא תעשה כן, שכן התצהיר הוכח כבלתי נכון." (ההדגשות שלי, ש.פ.ט.)
29. חובות הזהירות המוטלות על דירקטורים מתוקף תפקידם זה, היא לנקוט בכל אמצעי הזהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה והשווה ע"א 4024/13 תקווה כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ [פורסם בנבו] (29.8.16)), סע' 27 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל, סע' 2 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).
סבורני, כי דירקטור סביר בנסיבות העניין, אשר יודע על קיומו של הליך שטרם הוכרע, מניח כי יכולה לקום חבות של החברה בפסק הדין באותו הליך, ועל כן הוא אינו חותם על תצהיר כושר פירעון, אלא אם כן הוא יודע, כי החברה תוכל לפרוע גם חוב, השנוי במחלוקת באותה עת, על פי פסק דין עתידי כאמור (ראה והשווה עניין אנג'ל, סע' 52 לפסק הדין).
30. הנתבע 1, הודה במהלך עדותו בפניי, כי יכול להיות שטעה והיה עליו להתייחס להליך התלוי ועומד ואף לעדכן את בית המשפט בהליך הקודם על פירוק החברה (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 36 32-24, עמ' 37 ש' 23-19), אך חרף זאת הוא סבור, כי אין לנתבעים אחריות כלפי התובע, והאחריות היא של התובע, אשר היה עליו לפעול כנגד הפירוק לאחר שגילה אודותיו והוא לא עשה כלום (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 37 ש' 24-11, עמ' 38 ש' 2-1). גם בעדותו הראשית, הדגיש הנתבע 1, כי התובע אשר מציג עצמו כמומחה, יכול היה להגיש ערעור תוך 60 ימים ממועד פרסום הפירוק מרצון ברשומות או לבקש ערובה במסגרת ההליך הקודם, ועוד (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 27 ש' 33-3). במצב דברים זה, טוענים הנתבעים כי הדבר מהווה "מחדל העולה כדי השתק" ומבקשים לייחס לתובע "אשם תורם המצדיק דחיית התביעה" (סע' 53 לסיכומי הנתבעים).
טענה זו אינה משכנעת בעיניי. אין מקום לפטור את הדירקטורים, אשר חתמו על ההצהרה והובילו לפירוק החברה מאחריות, ולהטיל אותה על כתפי הנושה, רק משום שבחר להסתמך על הצהרה זו ולא פעל כנגד הפירוק.
ראשית, הצהרת כושר הפירעון של הנתבעים, ניתנה בשעה שטענות התובע כנגד החברה היו ידועות להם וכבר הוגשה על ידו תביעה בהליך הקודם, ומשכך רשאי היה התובע להניח כי בעת החתימה על כושר הפירעון לקחו הנתבעים בחשבון גם את תביעתו. בנסיבות אלו, גם אם היתה לתובע את היכולת לפנות לבית המשפט בדרישה לעצור את הליך הפירוק, לא היתה לו כל חובה לעשות כן (ראה והשווה עניין אנג'ל, סעיפים 58-57 לפסק הדין).
שנית, במסגרת ישיבת קדם המשפט בהליך הקודם מיום 13.2.2018, הודיע הנתבע 1, שייצג שם גם את הנתבעים 2 ו-3: "הגשנו תצהיר ואנחנו עומדים מאחורי התביעה. התובע מכיר את החברה ואת מצבה הכלכלי וגם יידע על הליך הפירוק בשעתו. לכל אורך התקופה מעולם לא חזר שיק והחברה תמיד עמדה בהתחייבויותיה" (נספח ט' לתביעה).
הנתבע 1 אישר בעדותו בפניי, כי התצהיר אליו התכוון, כשאמר את הדברים, הוא תצהיר כושר הפירעון (פר' מיום 25.11.24, עמ' 31 ש' 9-6, 17).
שוכנעתי כי דברים אלו, שנאמרו ע"י הנתבע 1 במסגרת אותה ישיבת קדם המשפט בהליך הקודם, יצרו אף הם הסתמכות אצל התובע כי אין הוא צריך להיות מוטרד מהליך הפירוק, שכן הנתבעים כמי שחתמו על תצהיר כושר הפירעון, מודעים לתביעה וישלמו לו, ככל שיקבע, כי על החברה לשלם לו (פר' מיום 30.10.24, עמ' 10, ש' 36-28, עמ' 11, ש' 6-1).
טענת הנתבע 1 כי התביעה אליה התכוון היא ההודעה לצד השלישי שהוגשה באותו הליך, ולא התביעה שהגיש התובע כנגד החברה, וההוכחה לכך, לשיטתו, היא העובדה שבאותה ישיבת קדם משפט נדונה בקשת הצד השלישי להפקדת ערובה לאור מצב החברה (פר' מיום 25.11.24, עמ' 31 ש' 13-12, עמ' 32 ש' 11-9), אינה משכנעת בעיני.
מעיון בפרוטוקול הדיון שם (נספח ט' לתביעה) לא ציין הנתבע 1 כי כוונתו היא רק להודעה לצד שלישי, והתרשמתי כי ישיבת קדם המשפט עסקה בתביעה בכללותה, לרבות בהודעה לצד שלישי, אך לא רק. העובדה כי ניתנה ערובה להבטחת הוצאות הצד השלישי, אינה מאיינת את הדברים שנאמרו ואת המצג שיצרו, ובוודאי שאינה מאיינת את תכליתה של הצהרת כושר הפירעון עליה חתמו הנתבעים, מתוך מודעות לקיומה של תביעת התובע בהליך הקודם.
לכך אוסיף, כי הנתבע 1 כבר ידע במועד הדיון הנ"ל, שהחברה נמצאת בשלבים הסופיים של הליך הפירוק, שהרי כחודשיים קודם לכן הגיש דו"ח סופי לפיו החברה פרעה את כל התחייבויותיה, וחזקה כי לו סבר הנתבע 1, שאין לנתבעים כל אחריות לפרוע את חוב התובע, מכוח חתימתם על התצהיר, היה מציין זאת במפורש, ולא מאפשר את המשך ניהול ההליך הקודם, בידיעה שאם תחוב החברה, לא יהיה לתובע ממי להיפרע (ונזכיר, כי הנתבע 1 היו עורך דין על כל הנובע והמשתמע מכך). ועובדה היא, שכחודש לאחר "חיסול" החברה ביום 27.06.2019, אף קיימה החברה דיון הוכחות בהליך הקודם (מוצג ת/3).
31. מכל המקובץ לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים הגישו תצהיר כושר פירעון בלתי נכון, שעה שידעו על קיומו של חוב אפשרי כלפי התובע וכי התובע הסתמך על תצהיר זה ולא נקט בפעולות נוספות, ובכך הפרו הנתבעים את חובות הזהירות המוטלות עליהן, כנושאי משרה, כלפי התובע, וזאת בנוסף להפרת חובת הזהירות וחובת האמונים המוטלות עליהם בדין.
הנתבע 3, אשר טען בחקירתו הנגדית כי חתם על תצהיר כושר הפירעון, כמו הרבה דברים עליהם חתם, אפילו שלא ממש קרא אותם (פר' מיום 25.11.24, עמ' 55 ש' 16-14, 27), וכי לא שאל ולא ידע אם יש חוב (פר' מיום 25.11.24, עמ' 56 ש' 25), אינו פטור מאחריות והיה גם עליו לפעול כנושא משרה סביר ולבדוק את הדברים כנדרש.
גם אם הנתבעים פעלו בתום לב עת חתמו על התצהיר, כפי שהעיד בפניי הנתבע 1 (פר' מיום 25.11.24, עמ' 36 ש' 32, עמ' 50 ש' 35-33, עמ' 51 ש' 2-1), ורק התרשלו כלפי התובע (ולא חמור מכך), אין בכך כדי לסייע לנתבעים, שכן בנסיבות המקרה דנן, הוכיח התובע, במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובות התובעים לבין הנזק שנגרם לו.
ג3. הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הנתבעים לנזק שנגרם לתובע
32. כפי שהוכח בפניי, ביום 14.12.2016, לאחר שהוגשה תביעת התובע בהליך הקודם, חשבון הבנק של החברה עמד על יתרה בסך של 126,782 ₪, וביום 22.12.2016, החשבון נסגר ללא יתרות (מוצג ת/1). הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי סכום זה הועבר לנתבעים (פר' מיום 25.11.24 עמ' 40 ש' 6-3).
כפי שעולה מדפי חשבון הנאמנות בנובמבר 2015, הועברו לחשבון החברה כ- 6 מיליון ₪, שמקורם בתביעה שהגישה החברה כנגד עיריית תל אביב, ונמשכו ע"י הנתבעים (מוצג ת/3), ובהתאם לדפי חשבון הבנק משנת 2015 (מוצג ת/4) נמשכו כספים שונים מחשבון הבנק של החברה, על אף שלטענת הנתבעים החברה לא היתה פעילה עוד משנת 2002. רוב דפי הבנק הושחרו ע"י הנתבעים וכאשר נשאל הנתבע 1 האם נכון שהמשיכות שהושחרו הן משיכות של בעלי החברה, תשובותיו היו מתחמקות. תחילה השיב: "לא", לאחר מכן "לא רק" ובהמשך אישר שיש מצב שזה גם משיכות של בעלי החברה (פר' מיום 25.11.24, עמ' 39 ש' 36-29, עמ' 40 ש' 2-1).
אמנם, ביום 16.3.2017, עת נחתם תצהיר כושר הפירעון חשבון החברה היה סגור, אך הוא נסגר כשלושה חודשים קודם לכן, לאחר שהנתבעים בחרו למשוך את הכספים שהיו בו לכיסם.
33. לאחר החתימה על תצהיר כושר הפירעון הנתבעים חתמו ביום 20.07.2017 על מסמכי סילוק שעבוד שם הודיעו כי השעבוד שהוטל על החברה , סולק ונפרע במלואו ואין לחברה חובות כלפי הנתבעים (נספח יא' לכתב התשובה). ערה אני לעדות הנתבע 1, כי בפועל על אף שנכתב במסמך החתום על ידם כי החוב סולק במלואו, הנתבעים לא קיבלו כסף בגין סילוק השעבוד (פר' מיום 25.11.24, עמ' 49 ש' 37-24), מאחר שהציוד עליו הוטל השעבוד ירד לטמיון שנים קודם לכן (סע' 21 לסיכומיו), אך מדובר בטענה בעל פה מול מסמך בכתב, ולא שוכנעתי כי ירידת הציוד לטמיון משמעותה שלא סולק החוב בגינו הוטל השעבוד, בהינתן שמטרת השעבוד, בהסכם השעבוד (נספח י' לכתב התשובה), לא הוגדרה רק ביחס לציוד אלא: "לאבטחת חובות החברה לנתבעים, אשר הלוו לה כספים וילוו לה עוד בעתיד, כמדי חודש בחודשו" (ההדגשות שלי, ש.פ.ט).
34. משעה שבעת הגשת תביעת התובע בהליך הקודם, היה בחשבון הבנק של החברה סכום מספיק לכיסוי חובה של החברה כלפי התובע, אך הנתבעים בחרו למשוך את הכספים לכיסם ולסגור את החשבון, הם מנועים מהעלאת טענה לפיה, במועד שחתמו על תצהיר כושר הפירעון (כשלושה חודשים לאחר שמשכו את מלוא כספי החברה לכיסם), לא היו לחברה נכסים מהם יכול היה להיפרע, כך שגם אלמלא חתימתם על התצהיר, לא נגרם לתובע כל נזק.
תוצאה לפיה יוכלו הנתבעים לחמוק מאחריותם, בטענה כי לחברה ממילא לא היו נכסים בעת שחתמו על תצהיר כושר הפירעון, בשעה שהם אלו שרוקנו את חשבון החברה מכספים והעדיפו להשיב לעצמם הלוואות בעלים על פני שמירת הכספים לחוב עתידי אפשרי של החברה לתובע, שקיומו היה ידוע להם הן בעת סגירת חשבון הבנק של החברה והן בחתימתם על תצהיר כושר הפירעון, אינה מתקבלת על הדעת ומנוגדת להגיון ולשכל הישר, כמו גם לתכלית הליך הפירוק מרצון.
35. צודק התובע בטענתו, כי אלמלא חתמו הנתבעים על תצהיר כושר הפירעון עליו הסתמך ואשר על בסיסו פורקה החברה מרצון, יכול היה לבקש את ביטול הליכי הפירוק מרצון ובמסגרת פירוק תחת פיקוח בית המשפט, לבקש לבטל את העברות כספים מחשבון החברה לנתבעים, שנעשו בסמוך לסגירת חשבון הבנק של החברה, בטרם פרעה את מלוא חובותיה לנושים (ראה והשווה עניין אנג'ל, סעיף 50 סיפא וסעיף 55).
בניגוד לטענת הנתבעים, סבורני כי נסיבות המקרה שבפניי, שונות מהנסיבות בפר"ק 21788-01-19 יעקב כהנא ואח' נ' כונס הנכסים נרשמי מחוז חיפה (18.3.2021) (פורסם בנבו) (להלן: "עניין כספי") ומהנסיבות בתאד"מ 49949-03-20 שושנה נ' שמאי (12.12.2022) (פורסם בנבו) (להלן: "עניין שמאי"), שם קבעו בתי המשפט, כי הפסקת הליך הפירוק מרצון וייזום פירוק ע"י בית המשפט, לא שינו את העובדה שלחברות שם לא היו נכסים להיפרע מהם ומשכך לא נגרם נזק.
בעניין כספי, פסק הדין שיצר את החוב ניתן טרם נסגרה החברה וכבר אז לא היה ממי להיפרע. לאחר מתן פסק הדין, הנושה שם פתח תיק הוצאה לפועל והצליח לקבל לידיו חלק קטן מאוד מהחוב. כעבור כשש שנים פתחה החברה בהליך הפירוק מרצון ונחתם תצהיר כושר פירעון. בנסיבות אלו, ממילא החתימה על התצהיר ופתיחת ההליך מרצון לא גרמו נזק לנושה, שכן כבר שש שנים קודם לכן לא היו לחברה נכסים להיפרע מהם והתצהיר לא שינה דבר. בנוסף באותו מקרה, בוטל הליך הפירוק מרצון ועבר לפירוק בידי בית המשפט, וגם מטעם זה, הדגיש בית המשפט כי משעה שבוטל הליך הפירוק מרצון ועבר לפירוק בידי בית המשפט, ספק גדול אם ניתן לייחס לתצהיר כושר הפירעון, שנחתם במסגרתו, את המשמעות שיש לייחס לו בהליך של פירוק מרצון (סעיפים 29-30 לפסק הדין הנ"ל).
נסיבות המקרה בעניין שמאי, דומות לנסיבות בעניין כספי. גם שם הליך הפירוק מרצון לא הושלם והועבר לפירוק על ידי בית המשפט, כאשר שם הנושה לא הגיש תביעת חוב כנדרש.
לעומת זאת, בענייננו כאמור הושלם פירוק החברה בהליך של פירוק מרצון, כך שיש משמעות רבה יותר לתצהיר כושר הפירעון ולהסתמכות עליו, בייחוד לאור הצהרת הנתבעים במסגרת הדיון בהליך הקודם. כך גם, במועד ההצהרה לא היו כספים בחשבון הבנק של החברה, מאחר שחודשים ספורים קודם לכן, הנתבעים משכו את מלוא הכספים, לכיסם.
36. התרשמתי כי גם הנתבעים עצמם סבורים, שמשמעות חתימתם על תצהיר כושר הפירעון היא אחריותם האישית לפירעון חובות החברה.
הנתבע 1 העיד כי גם לאחר סגירת חשבון החברה, היתה פעילות לחברה, וכשנשאל איזו פעילות הבהיר: "היה משפטים מה זאת אומרת?" (פר' מיום 25.11.24, עמ' 45, ש' 36-34, עמ' 46 ש' 1). גם שחשבון החברה היה סגור, דאגו הנתבעים להזרים כסף, ולכן גם הצהירו בשנת 2018 במסגרת הדיון הקודם (לאחר החתימה על תצהיר כושר הפירעון ולאחר שכבר הוגש דו"ח סופי), כי החברה תמיד עמדה בהתחייבויותיה, והנתבעים היו אלו ששילמו (פר' מיום 25.11.24 עמ' 46 ש' 34-26) והבהיר, כי אמנם הנתבעים והחברה זה לא אותו דבר: "אבל אם יש חוב שצריך לשלם זה, ואנחנו, והחברה חייבת לפי דין אז מי יממן את זה? בברור שזה אנחנו, אם יקבע גם עכשיו סתם לדוגמא נניח ואנחנו מפסידים מי ישלם את זה? החברה לא קיימת”)פר' מיום 25.11.24 עמ' 46 ש' 22-20). והרי, החברה כבר הפסידה וניתן נגדה פסק דין חלוט, ומשכך גם לשיטת הנתבעים עליהם לשאת בסכום פסק הדין.
אמנם בהמשך עדותו טען הנתבע 1, כי אחריות הנתבעים לתשלום מכח תצהיר כושר הפירעון היא לשנה בלבד, אך כאמור טענה זו נדחתה על ידי (ראה סע' 24 לעיל).
37. מכל המקובץ, שוכנעתי, כי קיים קשר סיבתי בין הצהרת הנתבעים בתצהיר כושר הפירעון והסתמכות התובע על תצהיר זה ועל הצהרת הנתבעים בדיון בהליך הקודם, הסתמכות שבגינה נמנע מנקיטת פעולות נוספות, לבין הנזק שנגרם לתובע - אי היכולת להיפרע מהחברה בסכום פסק הדין.
ד. סוף דבר
38. אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה.
39. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, תוך 30 ימים מהיום ("מועד הפירעון"), את הסכומים הבאים:
א. סך של 54,446 ₪ בתוספת ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד למועד הפירעון.
ב. מלוא אגרת התביעה כפי ששולמה. מחצית ראשונה של האגרה תשולם בתוספת ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד למועד הפירעון, ומחצית שניה של האגרה תשולם בתוספת ריבית שקלית מיום מתן פסק הדין ועד למועד הפירעון.
ג. הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, שניהם בתוספת ריבית שקלית מיום מתן פסק הדין ועד למועד הפירעון.
בפסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, התחשבתי בתוצאה אליה הגעתי, בכמות הדיונים, והמשאבים שהושקעו בהליך, בשכר הטרחה המומלץ של לשכת עוה"ד, וגם בהתנהלות הדיונית בתיק זה, שאפיינה את שני הצדדים והובילה לעיכוב מיותר בבירור ההליך.
ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"ה, 25 מאי 2025, בהעדר הצדדים.