מסקנה זו נתמכת בהגדרתן של תקנות האג בסעיף 1 לפקודה, כ"תקנות האג בעניין שטרי מטען" (ההדגשות כאן, ובהמשך, הוּספו); אשר נקבעו באמנה הבין-לאומית "לאיחוד תקנות מסויימות בענין שטרי מטען" (הגדרת "האמנה של 1924" בסעיף 1 לפקודה); בסעיף המבוא לפקודה מעיד כי זו נועדה "לקבוע את אחריותם וחובותיהם וזכויותיהם וחסינויותיהם של מובילים עפ"י שטרי מטען"; ובסעיף 2, שכותרתו "תחולת התקנות", הקובע כי "בכפוף להוראות אחרות בפקודה, יחולו התקנות על כל שטר מטען לגבי הובלת טובין בים" (וראו: סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך ב 1462 (2013)). עיון בלשונה של הפקודה לכל אורכה, לרבות בתוספת לה - מלמד כי שטר המטען הוא סלע היסוד עליו מושתתת הפקודה, וכי תכליתה של זו להסדיר את היחסים שבין הצדדים לשטר המטען (ראו למשל סעיף 8(א) לפקודה העוסק בזהות הצדדים לשטר המטען; סעיפים III(4-3), ו-VI(5)(א, ו) לתקנות העוסקים בפרטים שיש לכלול בשטר המטען, ומשמעותם לעניין חובות וזכויות הצדדים; וכן סעיף II לתקנות המחיל על המוביל הימי את כלל החובות והזכויות שבפקודה, בכל הנוגע לטיפולו בטובין שנעשה "עפ"י כל חוזה להובלת טובין בים").
יתר על כן. לצדדים לשטר המטען, להבדיל מצד שלישי זר - ניתנת האפשרות להתנות בשטר המטען על הוראות הפקודה, כך שיחולו עליהם חובות והגנות שונות מאלה המנויות בה. כך, בכפוף למגבלות מסוימות, רשאי המוביל הימי "לותר על זכויותיו, כולן או מקצתן, או להגדיל את מדת אחריותו עפ"י ההוראות הנכללות באחד הסעיפים הללו, בתנאי שהויתור או הגדלת מדת האחריות יהיו מותנים בשטר המטען שניתן לשוגר" (סעיף V לתקנות; כן ראו, סעיף IV(5)(ז) לתקנות האג). מקום שלצד שלישי, זר לשטר המטען, לא ניתנת אפשרות דומה להתנות על הוראות הפקודה - אין זה הוגן לחייבו בהוראות המגבילות את זכות תביעתו.
- המסקנה שלפיה הוראת ההתיישנות המקוצרת אינה חלה על צד זר לשטר המטען, עולה בקנה אחד גם עם ההלכות הנהוגות במשפט המשווה שמעבר לים. בהקשר זה נקבע לא אחת, כי בבוא בית המשפט לקבוע את פרשנותם הראויה של כללי האג-ויסבי - בדומה לכללים אחרים שמקורם באמנות ובמסמכים בינלאומיים שתכליתם להביא להאחדת הדין בין מדינות שונות - עליו לתת משקל לאופן שבו אלה פורשו בפסיקה הזרה, תוך חתירה להרמוניה בין הדינים (עניין Polska, בעמ' 227; עניין FEYHA, בפסקה 12; עניין Bellina, בעמ' 795).
- ואכן, מקרה דומה לענייננו הונח לפתחו של בית המשפט האנגלי לערעורים, בעניין האונייה Captain Gregos (Cia Portorafti Commerciale SA v. Ultramar Panama Inc, [1990] 3 All ER 967 (להלן: עניין Captain Gregos)) - אליו הפנו גם מארסק וגם גולד בונד בכתבי טענותיהן. באותו מקרה הוגשה, כמו בענייננו, תביעה נגד מוביל ימי על-ידי צד זר לשטר המטען, בחלוף תקופת ההתיישנות שבסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי - והתעוררה השאלה האם בנסיבות אלה התיישנה התביעה. בית המשפט האנגלי קבע - לאחר שעמד על לשון כללי האג-ויסבי ועל התכליות שבבסיסם - כי אלה נועדו להסדיר את הזכויות והחובות של הצדדים לשטר המטען והנכנסים בנעליהם; ובהתאם, כי תקופת ההתיישנות המקוצרת אינה חלה על מי שאינו צד לשטר המטען (שם, בעמ' 977-976). עיון בספרות עדכנית מעלה כי הלכה זו מקובלת גם על המלומדים המובילים בתחום (וראו, לדוגמה: Scrutton, בעמ' 403; William Tetley, Marine Cargo Claims 1647 n.117 (4th ed. 2008) (להלן: Tetley); Richard Aikens et al., Bills of Lading 475-476 (3rd ed. 2021)).
- הלכות דומות נפסקו גם בדין האוסטרלי. במקרה שהונח לפתחו של בית המשפט העליון לערעורים של מדינת ניו סאות' ווילס, ביקש בעליה של אונייה - שלא היה צד לשטר המטען (בניגוד לחוכר האונייה) - לחסות תחת הגנת ההתיישנות המקוצרת, לאחר שנתבע בחלוף למעלה משנה לאחר מועד מסירת המטען. בדומה לבית המשפט האנגלי, קבע גם בית המשפט האוסטרלי, כי הכללים נועדו לחול רק על צדדים לשטר המטען; ולפיכך, צד זר לשטר אינו זכאי ליהנות ממגבלות האחריות המנויות בהם ( Gadsden Pty. Ltd. v Australian Coastal Shipping Commission [1977] 1 NSWLR 575). הלכה זו צוטטה אף היא בספרות המובילה בנושא (ראו: Scrutton, בעמ' 417; Tetley, בעמ' 1647, ה"ש 117; Carver, בעמ' 675). למעשה, פסק הדין האוסטרלי ופסק הדין האנגלי בעניין Captain Gregos, הם בגדר "שני צדדים של אותו מטבע" - כך, בעוד שבפסק הדין האוסטרלי מבקש צד זר לשטר המטען ליהנות מהוראת ההתיישנות המקוצרת, כך שתחול על תביעה שהוגשה נגדו; בעניין Captain Gregos, בדומה לזה המונח לפתחינו, התבקש להגביל צד זר לשטר המטען מכוח הוראה זו. באופן סימטרי, בשני המקרים התקבלה מסקנה דומה: הוראת ההתיישנות האמורה חלה אך על יחסיהם של צדדים ישירים לשטר המטען או מי שנכנס בנעליהם; ולא על צד זר לשטר (וראו מנגד את פסק הדין האמריקאי Stolt Tank Containers, Inc. v. Evergreen Marine Corp., 962 F.2d 276 (2d Cir. 1992), בו נקבע כי מגבלת אחריות מסוימת, המקבילה לסעיף IV(5) לתקנות האג, תחול, בנסיבות הפרטניות שנקבעו שם, גם על צד זר לשטר המטען. להרחבה על פסק הדין ועל הבדלים בינו לבין פסק הדין האנגלי בעניין Captain Gregos, ראו: Joseph De May Jr., Carriage of Goods by Sea Act - Application to Non-Parties, 24 J. Mar. L. & Com. 221 (1993)).
- מן המקובץ עולה, כי לשון הפקודה והתקנות; תכליתם של כללי האג-ויסבי; וכן ההלכות שנקבעו בפסיקה בישראל ובארצות הים - תומכות כולן במסקנה כי הוראת ההתיישנות המקוצרת שבסעיף III(6) לתקנות, אינה חלה על תביעה של מי שאינו צד לשטר המטען או חליפו. יוער, כי מסקנה זו מתיישבת גם עם נטייתו של בית המשפט לפרש בצמצום הוראות התיישנות, לנוכח מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות (ראו, למשל: ערעור אזרחי 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 547-546 (2008)). אמנם לא נעלמה מעיניי טענתה של מארסק, שלפיה מסקנה זו מכרסמת בתכליתה של הוראת ההתיישנות המקוצרת, לקבוע תקופה ברורה בה יידרשו מובילים ימיים לשמור ראיותיהם, שלאחריה ישוחררו מאחריות. עמד על כך גם בית המשפט האנגלי בעניין Captain Gregos (שם, בעמ' 977). ואולם, באיזון שבין פגיעה זו במובילים, לבין הפגיעה שתיגרם מהחלת ההתיישנות המקוצרת על תביעתם של צדדים זרים לשטר המטען; ומן הנימוקים שפורטו לעיל - יש להעדיף לטעמי את המסקנה הגודרת את תחולת ההוראה בהתאם לתכליתה, ולא את זו המרחיבה אותה.
טענה נוספת ואחרונה בפי מארסק היא, כי מסקנה זו תוביל להצפת בתי המשפט בתביעות נגד מובילים ימיים; ובתוך כך, תאפשר לצדדים לשטר המטען שתביעתם נגד המוביל הימי התיישנה זה כבר, "לעקוף" את מגבלת ההתיישנות - באמצעות הגשת תביעה "מלאכותית" נגד גורם ביניים שאינו צד לשטר המטען, אשר יגיש הודעה לצד שלישי נגד המוביל הימי. אין בטענה זו של מארסק כדי לשנות ממסקנתי. ראשית, בשים לב למיעוט המקרים הדומים שהגיעו עד כה לפתחם של בתי המשפט בארץ ובעולם, חרף ההלכות שנקבעו בעניין Bellina ובמשפט המשווה - ספק אם יש ממש בחשש מפני "הצפה" של בתי המשפט בתביעות כאלה. שנית ועיקר, בענייננו, הן אורדע (התובעת העיקרית) הן גולד בונד (מגישת ההודעה) אינן צד לשטר המטען; כך שההודעה לצד שלישי ממילא אינה "עוקפת" מגבלת התיישנות שחלה על אורדע. אוסיף, מבלי לטעת מסמרות, שעה שכאמור אין זה המצב בענייננו - כי במקרים שבהם קיימת לצד השלישי הגנה מהותית כלפי התובע העיקרי באופן הפוטר אותו מאחריות (ובענייננו מדובר כאמור בהתיישנות מהותית ולא דיונית), יש והדבר יאפשר לו לסלק, מטעם זה, את תביעת השיפוי או ההשתתפות שהוגשה נגדו (והשוו: ערעור אזרחי 7115/14 סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקאות 27-21 [נבו] (3.7.2017); ערעור אזרחי 3765/95 חוסיין נ' ד"ר טורם, פ"ד נ(5) 573, 581-580; ערעור אזרחי 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601, 606-605 (1975); וליישום הלכה זו על-ידי בית משפט השלום בנסיבות דומות של הודעת צד שלישי נגד מוביל ימי, ראו עניין פרידמן, בפסקה ה(8)).
החריג בסעיף III(6א) לתקנות - תביעה לשיפוי נגד צד שלישי
- די לנו בדברים אלה כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. ואולם, משעה ששני הצדדים טענו בנושא, ובבחינת למעלה מן הצורך, ראיתי להידרש גם לטענתה החלופית של גולד בונד - בנוגע לתחולתו של החריג המעוגן בסעיף III(6א) לתקנות האג. וזו לשון הסעיף:
"6א. תביעה לשיפוי נגד צד שלישי ניתן להגיש אף לאחר תום השנה האמורה בסימן 6, אם הוגשה תוך פרק הזמן שבו מותר להגישה על פי הדין החל בבית המשפט הדן בה, ובלבד שלא יפחת משלושה חדשים מהמועד שבו התובע את השיפוי יישב את התביעה או שבו נמסרה לו הזמנה לדין בתביעה שהוגשה נגדו".