הייתה זו לא אחרת מהנתבעת שסיפרה כיצד, ביוזמה ובכישרון רב ואין הדברים נכתבים בציניות או בהקלת-ראש, עלה בידיה ובידי-אחרים לצרף את עצמם אפילו לקבוצות "WhatsApp", שבהן חברים התובעים, על מנת שיוכלו לעקוב אחר השׂיח שם ולפי רצונם גם ליטול בו חלק או, למצער, לקושש מידע (פרוטוקול, בעמ' 65, ש' 21-18). הייתה זו הנתבעת שהעידה - שוב לא אלמן ישראל - כיצד זה עלה בידיה לאתֵר את מספר-הטלפון של תובעת 1 באמצעות מנוע-החיפוש באינטרנט ובאמצעות-עיון בספר-הטלפונים המקוּון של המושב, שבו מתגוררת התובעת (שם, בעמ' 66, ש' 14-13). בכישרונה חיפשה הנתבעת ומצאה גם כי "[תובע 3] בעצמו פרסם את הטלפון שלו ב'טוויטר', [ו]בעצמו [כתב:] ׳תתקשרו אלי׳ או שהוא ביקש תרומות דרך 'bit' [יישומון-תשלומים], דרך הטלפון שלו" (שם, בעמ' 71, ש' 24-22). "יש לי 'טלגרם'", סיכמה הנתבעת את נגישותה הרחבה לאמצעי-הביטוי המקוונים, "יש לי 'פייסבוק', יש לי 'אינסטגרם'. ב'טוויטר' יש לי רק 11,000 עוקבים" (שם, בעמ' 69, ש' 20-19).
אמת: מאפייני-התנהלותה של הנתבעת ברשת מגלים כי מדובר, בכל הכבוד, בדמות מתוחכמת למדי ומיומנת היטב. בעידן-הרשתות, ובו זוכה הנתבעת לפרסם מעמדותיה בציון שמה, כינויָה המוכר ותמונתה, אין היא סובלת מ"נחיתות תקשורתית" ביחס למי מהתובעים. העובדה כי חלק ממשי מן השיח הציבורי מתנהל כיום במרחב המקוון חוללה מהפכה בנגישות לו. היא אפשרה לגולשים מיומנים ובעלי-תושייה כמו הנתבעת, ואף למיומנים פחות הימנה, להביא את מסריהם, באורח קל ונגיש, לידיעתם של רבים-רבים. היא גילתה, אולי להפתעתם של אחדים, את נגישותו הרחבה של הביטוי המקוון, את האפשרויות הרבות שהוא מקנה לאוחזים בו ואת כוחו בידיהם של מי, שהנתבעת מכנה, "אזרחים מן השורה" והרי הם "שחקנים", לעתים מתוחכמים למדי, על במתו של הביטוי החופשי (ראו, בענין הזה, אוֹרי שנהר דיני לשון הרע 111 (מהדורה שנייה 2024)).
- את המחשבה כי כל תכליתה של התביעה היא להשתיק את הנתבעת ואת העמדות, שהיא מבקשת להן פומבי, הוסיפה ההגנה ותמכה באמירה, שנשמעה מפי מי מהתובעים בעבר, כי "נגמרו הימים שמשחקים מול שער ריק" ובעובדה, שהתובעים הגישו עוד מספר לא מבוטל של תביעות בלשון-הרע, נגד אחרים. ענינים אלה לעצמם אינם מניחים, לשיטתי, יסוד לטענה לתביעת-השתקה. אילו ביקשו התובעים לתקוף, בהליך לפניו של בית-משפט זה, עמדות שמביעה הנתבעת בענינים אשר במוקד-השיח הציבורי, יכֹלה להיות היתכנות לטענתה. ברם מה, לכאורה, התבקש "להשתיק" כאן? את הצעתה של הנתבעת כי מי, שרוצה לרכוש חיתולים, יפנה אל תובעים 3 ו-4? את הצעתה כי זה, החָפץ בביצים ובשמן, יפנה לטלפון הנייד של פרופ' ברסלר? את הצעתה כי מי, שבֵּיתו באילת והוא מבקש שירותי-ניקיון, יפנה למהנדס מן התעשייה? היכן כאן ההשתקה, במובנו של שימוש לרעה בהליך המשפטי? מהו הביטוי, שהשתקתו מאיימת לפגוע בשיח הציבורי ולהצר את תחומיו? לא אדע.
והרי הנתבעת, שהטעימה באוזנַי כי "זה היה ציוץ הומוריסטי, באירוניה, זה היה קטע של צחוק" (פרוטוקול, בעמ' 67, ש' 26 ו-31; עמ' 69, ש' 14), לא מחתה בשמו של הביטוי המבודח. היא לא תבעה לאפשר לה להמשיך ולהעלות לרשת החברתית הלצות, המביאות אדם לידי-דמעות של צחוק. הנתבעת, שממילא גרסה כי היא לא ביקשה להביא להטרדתם של התובעים ולפגיעה בפרטיותם, לא יצאה נגד אפקט מצנן, שעלול לפקוד קריאות להטרדה ולחדירה לדל"ת-אמותיו של אדם. טענתה כי יש לסלק את התביעה סמכה את עצמה על החשש - אשר לעולם ראוי, אכן, כי יעמיד עצמו לפניו של בית-המשפט - מפני הגבלתו של חופש-הביטוי, בהקשרה של המחלוקת הפוליטית והערכית שבין הצדדים. איני סבור כי לחשש כזה יש ביסוס, בין בעצם-הגשתה של התביעה ובין בהיעתרות לה.
- שלישית טענה הנתבעת כי סכומה של התביעה הוא "מנופח" - ענין, שאכן מוכר בפסיקה כאינדיקציה אפשרית לתביעה, שתכליתה היא להלך אימים על נתבעים. אף כי, בהחלט, יש לבית-משפט זה מה לומר בקשר לחלופה המרבית אשר לה טענו התובעים ועל אודות האופן, שבו חוּשב סכום-הפיצוי אשר תבעו (להלן), הרי שבכתב-התביעה נִּקבו חלופות מספר אשר, בהתחשב בתוֹכנן ובעובדה, שמדובר בלא פחות מארבעה תובעים שונים ובשתי עילות תביעה שונות זו מזו, אינן מסמנות הכברה-לשם-הכברה בסכומה של התביעה. הנמוכה מבין החלופות שנתבעו עמדה, לשם-המחשה, על פחות מ-270 אלף שקלים לכל ארבעת התובעים יחד. אף, כפי שאראה עוד מעט, שלא אוכל לפסוק לתובעים ולו את הסכום הזה, הרי שדברי-החקיקה והם יסוד לתביעה הזו מאפשרים לתבוע סכומים גבוהים במידה ניכרת. צידוק לפסיקתו של סכום, לחוד וראייתו נועד להלך אימים על נתבע עד כדי טעם לסילוקה של התביעה נגדו על הסף, לחוד.
- רביעית, בגיבוב של חומרים, שאינם ראיות קבילות להוכחת-תוכנם; שלא אדע מאין באו ומה מידת-מהימנותם ויותר מכול: דבר אינו קושר אותם לאיש מן התובעים ולתביעתם אשר כאן, ביקשה ההגנה להראות כי ארגוני-מחאה שונים ממומנים בהיקפים ניכרים ועל כן, אם ירדתי לסופה של הטענה, מצביע הדבר על נחיתותה של הנתבעת מול התובעים גם במישור של משאבים כספיים. בית-המשפט אינו זירה להתנגחויות לשמן. אין הוא מקום לשמועות ולקטעי-עיתונות. אין הוא מסתפק בהצהרות, נוקבות ככל שתהאנה. הדיון האזרחי ודיני-הראיות מקפידים בכללים ברורים, שבלעדיהם לא תהא תקומה, בגדרו של ההליך, לאיזו מן העמדות המושמעות בו. כל שנטען בהקשר הכספי לא הוכח לפנַי. בפרט לא הוכיחה הנתבעת את קיומו של פער כספי בינה לבין מי מהתובעים, במובן העושה את תביעתם של אלה - תביעת-השתקה.
לא מצאתי, לסיכומה של נקודה זו, כי תכלית-הגשתה של התביעה, או תוצאתה של היעתרות לה, הן להשתיק את הנתבעת, להלך עליה אימים או למנוע ממנה להביא, בהרחבה, את דעותיה הפוליטיות, הערכיות והחברתיות לפניו של כולי-עלמא. לא התכלית, אף לא המידה, נמצאו לי זרות, בלתי ראויות או מופרזות. לא מתקיים כאן יסוד לחשש, שבשמו פיתח הדין את המושג "תביעת-השתקה".