"בא-כוח התובעת: אם הלקוח היה שואל, נניח: 'מה החברה הזאת עושה? מה הידע שלה?' מה הייתם מסבירים?
גב' אסייס: אני לא זוכרת ששאלו אותי דבר כזה.
בא-כוח התובעת: ומה הלקוח בעצם הבין, או מה נאמר לו לגבי העובדה שאתם מנהלי חשבונות שמתקשרים אליו?
גב' אסייס: אני לא מבינה את השאלה.
בא-כוח התובעת: נניח, אתם מתקשרים ללקוח באותה שיחת מכירות ראשונית. מה אומרים לו לגבי מה שאת עושה, לגבי התפקיד שלך בעצם?
גב' אסייס: התפקיד שלי זה לעזור לו לעשות ההפקדה הראשונית כדי שיתחיל לסחור.
בא-כוח התובעת: בעצם למה שהוא יעשה את זה? מי אתם? מה את? מה בעצם הסברתם לו?
גב' אסייס: אני לא זוכרת.
בא-כוח התובעת: מה הסברתם ללקוח לגבי ממה אתם מרוויחים? איך החברה מרוויחה?
גב' אסייס: לא זוכרת" (פרוטוקול, מעמ' 5, ש' 4).
התובעת הודתה כי מסמך R&C, כלומר תנאים והתניות, נמסר לעיונה בתחילתו של הקשר עם הנתבעת, אלא שגם מסמך זה היה ארוך ומורכב. "קראתי את זה", היא העידה ונשמעה לי מהימנה, "אבל זה כמו שפותחים חשבון בבנק, אי אפשר לקרוא את ה-20 העמודים שזה מכיל" (שם, בעמ' 11, ש' 32-30).
רביעית, חוששני כי אותם "בונוסים", שלא היו ולא נבראו באמת, שהרי הנתבעת לא עמדה על החזרתם בסופה של ההתקשרות, לא נועדו לסייע לתובעת אלא אך להעמיק את הבור, שבו היא הלכה ומצאה את עצמה. אין זה מתקבל על הדעת כי ייעוץ להשקעות יכלול גם העמדתו של כסף לרשות-המשקיע, כזה שמוצג תחילה כי ניתן ללא תנאים וללא סייגים ואז מתברר כי מבוקשת תמורה עבורו. מסקנתי היא כי, בפועל, אותם בונוסים נועדו להסתיר מעיניו של הלקוח את ההפסדים האמתיים, שאליו נקלע חשבונו – ביחס לסכומים, שהביא הלקוח מכיסו – ולדרבנו להוציא כסף נוסף על אף הפסדיו.
חמישית, הוכח לפניו של בית-המשפט מעל לכל ספק כי נציגיה של נתבעת 1, שליוו את הלקוחות-המשקיעים, השתמשו במתכוון בשמות בדויים. גב' אסייס הוסיפה וסיפרה בעדותה: "השם שאני השתמשתי בו [היה] 'קייט' [ושם-המשפחה: 'מלר']. אמרו לנו שכדאי שם בין-לאומי" (שם, בעמ' 3, ש' 32-27). מצג-השווא הזה הי ה שלם, שכן לא זו בלבד שהומצאו שם ושם-משפחה, אלא שכתובות הדואר האלקטרוני עיגנו את השמות הבדויים הללו כאילו הם שמותיהם האמתיים של המתכתבים.
לעצמי תהיתי מה פחות בינלאומי בשם "מיכל" (אפשר גם: "מישל") מהשם: "ג'יובאני", למשל, אבל הרי לא בזה העיקר. העיקר הוא בכך, שבאופן מודע השתמשו נציגיה של החברה בשמות ובשמות-משפחה, שאינם שלהם וזאת לאורכו של קשר מתמשך, על פה ובכתובים, עם הלקוחות. "זה נכון", השיב נתבע 2 בחקירתו הנגדית, "אני לא זוכר במדויק את השמות, אבל נכון לכולם היו שמות בדויים" (שם, בעמ' 29, ש' 29-25). "אני לא רואה בעיה בשמות בדויים", הוא המשיך, "אני חושב שזה פרקטיקה ידועה שנעשית גם בחברות מאוד גדולות כשאתה מתקשר לשרות לקוחות" (שם, בעמ' 30, ש' 37-34). לדאבוני אינני שותף למחשבה זו. בקשר מסוג של ייעוץ להשקעות וניהולן, שאיננו "שירות-לקוחות" ושיש בו מִשנה-חשיבות למידת-האמון שבין הצדדים וגם לידיעותיהם ולניסיונם הפרטני של הנציגים המסוימים, נראית לי התנהלות זו – קשה מאד. אין היא תורמת, זו לשון יפה, למסקנה כי הנתבעת פעלה בתום-לב.
שישית, העברתה של התובעת "מיד ליד", כלומר בין נציג אחד למשנהו וחזרה, בלי שהיא ביקשה זאת ובפרט כמציגים את הדבר כ"זכות גדולה" של התובעת לעבוד עם האנשים הללו, נראתה לי מפוקפקת כבר עם קריאתן של התכתובות. כך הייתה גם ההצעה ל"השתדרג" למחקה גבוהה יותר. לא עלה בידיהם של הנתבעים להראות כי בנתבעת אכן עבדו בעלי-תפקידים שונים זה מזה במידת-הידע שלהם, בסוג ה"אסטרטגיה" שהם מציעים ובמידת-זמינותם לכל לקוח, וכי היו בה מחלקות, שאליהן סווגו הלקוחות לפי מאפיינים מבחינים. אין לך מנוס מן הקביעה כי גם מאפיין זה בהתנהלות נועד לשרת את מטרות-היסוד של הנתבעת: כי הלקוח יישאר קשור בה כמה שיותר זמן וכי הוא יוסיף וישקיע מכיסו כסף לאורכו של הזמן הזה.
שביעית, התובעת העידה כי בפרק הזמן הקצר, כחודש וחצי בסך-הכול, שבו פעל חשבונה בנתבעת, בוצע מספר רב מאד של פעולות של קנייה ושל מכירה. "היו המון, המון פעולות. בין 80 ל-100" (שם, מעמ' 13, ש' 35). ריבוי-פעולות עלול להיות סימן-היכר לכך, שמטרתם אינה בהכרח להיטיב עם בעלת-החשבון אלא לייצר נפח מלאכותי של פעילות וגם להרוויח – הנתבעת, לא הלקוחה – מעצם-עשייתה של כל פעולה ופעולה.
13. קביעתי היא אפוא כי הנתבעת ואנשיה העמידו מצג-שווא משוכלל למדי, שנועד לסמא את עיניה של התובעת ולגרום לה להוציא כמה שיותר מכספה ולהעבירו לכיסיהם, ללא קשר רציונאלי למידת-הצלחתם או למידת-ההיגיון בהשקעות שהם ערכו. הנזק הכספי, שנגרם לתובעת בעקבותיו של מצג זה, משלים את יסודותיה של עוולת-התרמית, כפי שהיא מעודנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין. ענין זה, אך מובן, עולה כדי הפגמים בתום-לב בקשירתו של חוזה ובקיומו ומקים לתובעת גם את העילות החוזיות ולהן טענה היא בכתב-תביעתה.
14. מקובל עלי, אם כי שוב אין זה עיקר, כי הנתבעת הוסיפה והפרה את החובה החוקית שלפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995. "ייעוץ השקעות" מוגדר בסעיף הראשון לחוק: "מתן ייעוץ לאחרים בנוגע לכדאיות של השקעה, החזקה, קניה או מכירה של ניירות ערך או של נכסים פיננסיים; בין במישרין ובין בעקיפין, לרבות באמצעות פרסום, בחוזרים, בחוות דעת, באמצעות הדואר, הפקסימיליה או בכל אמצעי אחר...". "ניהול תיקי השקעות" הוא, בחוק זה, "ביצוע עסקאות, לפי שיקול דעת, לחשבונם של אחרים". הסעיף השני לחוק קובע כי "לא יעסוק אדם בייעוץ השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון יועץ; לא יעסוק אדם בניהול תיקי השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון מנהל תיקים...".
הוראות אלו שבתחיקה נועדו "לטובתו או להגנתו" (לשונו של סעיף 63(א) לפקודת-הנזיקין) של ציבור-לקוחותיה של הנתבעת ובהם התובעת. היות שהוכח כי הנתבעת היא חברה ישראלית, סבורני כי אסור היה לאותם נציגים שלה, שעסקו בפעולות הללו, לפעול בישראל או ממנה ללא רישיון. איש מהנתבעים לא הוכיח כי תנאי זה התקיים. להפרתו, כך נהיר, היה חלק בתוצאה הגרועה, היינו, בנזק שנגרם לתובעת. אילו הפעילו הנתבעת נציגים מורשים ברי, לפי תכליתו של הרישיון ולפי תבחיניו, כי ההתנהלות של נציגי-הנתבעת לא הייתה באה לעולם כפי שתוארה לעיל ובעקבותיה – הנזק שנגרם.
הנה כי כן, גם לגופם של דברים ובנפרד מן העובדה כי נתבעת 1 כלל לא טרחה להתגונן כאן, מצאתיה אחראית בנזיקין, בחוזים והפרתה של החובה, הייחודית וחוצת-הענפים במשפט, לנהוג בתום-לב כלפי התובעת.
אחריותם של נתבעים 8-2
15. חוששני כי לא דרך מקרה היא כי נתבעת 1 נסתלקה לבית-עולמה ימים אחדים קודם שהוגשה נגדה התביעה הזו והיטב ידוע היה לה, עוד קודם לכן, כי תוגש. התקשיתי למצוא סיבה אחרת לאותו פירוק מרצון של החברה, שלא נקלעה להליך של חדלות-פירעון וכיוצא באלה אירועים, הכופים עליה את סופה. ענין זה, לבדו, נדרש להדליק נורת-אזהרה בקשר להתנהלותם של הגורמים, שמאחורי-החברה הזו. דא עקא שגם הנתבעים – בעלֵיה הישירים של החברה הנתבעת או בעליה בשרשור – לא הציגו לבית-משפט זה כל טעם מבואר להחלטתה של החברה לפרק את עצמה.
16. על אף כי נהיר, שמסך של התאגדות חוצץ בין חברה לבין בעלי-המניות בה וחרף ההפרדה, העקרונית, בין החברה לבין נושאי-המשרה, הממלאים בה תפקיד ניהולי, נהיר כי אין החברה פועלת בכוחות עצמה. נדרשת היא (לפי שעה) לאנשים שיפעילוה. דיני-התאגידים – החוק והפסיקה – שההפרדות הללו הן יסוד-מוסד בם, דאגו להציב להן סייגים כדי למנוע את ניצולן לרעה. לענינם של בעלי-מניות הקדיש המחוקק את הסעיף השישי לחוק החברות, התשנ"ט-1999 והפְּסיקה הקפידה לדרוש רמה מוגברת של אחריות – והוכחתה – בהפעלתו של סעיף זה. נושאי-משרה, אף ששוב אינם נהנים ממסך-התאגדות שהעמיד להם, בעבר, סעיף 54(ב) לחוק, נבחנים לפי התנהלותם-הם. כשם שאין הם יכולים, אם חטאו אישית, לחסות בצלה של החברה, כך התנהלות פסולה של זו ולא נכרכה בהפרתם-הם את הדין, לא תניח את האחריות לפתחם.
כל אחת מן הדוקטרינות, המסייגות את ההפרדה – הרמת-מסך בענינם של בעלי-מניות והטלה של אחריות אישית על נושא-משרה, היא בת-הפעלה, ומחייבת יישום, במקרה שלפנַי. שתיים הן המסקנות, העולות מן הדברים שפורטו בפסק-דין זה, בהרחבה, עד כה. הניסיון להדוף את התביעה באמצעות טענות, שלא יכלתי למצוא מהימנות, להיעדרה של יריבות בין התובעת לבין נתבעת 1 לא היה אלא המשכה של הפעילות הכוזבת, חסרת תום-הלב, שבה נהגו הנתבעת ואנשיה בתובעת. מה שנעשה היה במידה רבה דיה של חומרה, על מנת לקבוע כי היה מי, שביקש לנצל את אישיותה הנפרדת של נתבעת 1 להתנהלות, שאינה כדין ותכליתה המרכזית: חילוצם, שלא בתום-לב ושלא למטרה כשרה, של כספים מן התובעת בלי לספק לה, כנגד כך, את השירות שהיא רכשה. דבר זה מצדיק הרמה של המסך שבין נתבעת 1 לבין בעלי-מניותיה, כולם. הוא מוסיף ומצדיק הרמה "כפולה" של המסך, זו שממנה נהנים בעליהן, בשר ודם, של החברות אשר מחזיקות בנתבעת. ההתנהלות הפגומה, שירדה לשורש-הפעלתה של נתבעת 1, לא יכלה לפסוח אף לא על אחד מן האנשים, שהם בעליה או בעלֵיה בשרשור. נתבעים 2 ו-5, בהתנהלותם לפניו של בית-משפט זה, לא שכנעו, אלא, כי ידם הייתה במעל. הם נטלו, אישית, חלק בפעילות ועשו יד אחת על מנת להסתירה, תחילה מפניהם של לקוחות-החברה ואחר כך גם מפניו של בית-משפט זה. נתבע 8, שלא העיד, מנע מעצמו את האפשרות להראות כי לא היו לו חלק ונחלה באותה התנהלות.
מעורבות אישית זו קלעה את הנתבעים הללו, שהם דירקטורים בחברות הנוגעות בדבר, לאחריות בגינו של חיוב אישי, לאחר שנמצא כי בענינו של כל אחד מהם התקיימו יסודותיהן של העוולות המדוברות וגם העילות החוזיות (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981); (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 694 (1994)). מסקנות אלו מניחות את הבסיס להרחבתה של האחריות אל כתפיו של כל אחד ואחד מנתבעים 8-2 וכך אני עושה.
תנית-שיפוט
17. מוטב היה לה לטענה, כי הסכם-הפשרה שבו אולצה התובעת לבחור קבע את סמכות-השיפוט לבתי-המשפט במדינת בליז, כי לא תיטען. ראשית, אם אכן אין דבר וחצי דבר בין הנתבעים לבין התובעת וההתנהלות כלפיה, מה לאלה ולתנית-השיפוט? שנית, כבר כתבתי לעיל כי ההסכם הזה היה הסכם רב-פרטים, שנוסח באורח חד צדדי ושזולת פרטיה של התובעת והסכום, שנתאפשר לה למשוך, נראה חוזה אחיד לכל דבר וענין. שהתובעת נאלצה לחתום עליו בעת-צרה והוצג לפניה אפשרות יחידה להציג משהו מכספה. זהו, ללא כל ספק, חוזה מקפח ותנית-השיפוט שבו – השולחת אנשים אל בליז הרחוקה ואל שיטת-המשפט שלה – על אחת כמה וכמה.
אשם תורם
18. קריאתו המקפת של החומר מניחה יסוד למחשבה כי לתובעת היו יד ורגל במסכת האומללה, שנפרשׂה לפניו של בית-משפט זה. גם בהתחשב בעובדה כי רומתה, נהיר כי התובעת לא עצרה כשכל אדם בר-דעת במצבה היה עוצר; כי היא המשיכה להעביר כספים על אף הפסדיה וכי היא המשיכה, גם בשעת-דחק, לגלות התעניינות ניכרת באפיקי-השקעה ובכוח להרוויח באמצעותם. אילו רק טענו הנתבעים לדוקטרינה של אשם תורם, היה בית-משפט זה שוקל ליישמה כאן. אלא שההגנה כה עסוקה הייתה בלהרחיק מעליה את התובעת ואת עניניה, שטענה כזו לא באה, אף לא במרומז, בכתב-התביעה. לא איישׂמה ביוזמתי.
התוצאה
19. אני מקבל אל התביעה ומחייב את נתבעים 8-1, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכומה, בצירופם של הפרשי-הצמדה ורביית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה ועד היום, היינו, סך של 225,300 ש"ח לעילות-התביעה. עוד ישלמו נתבעים אלה, יחד ולחוד, לתובעת, הוצאות-משפט בסך של 15,100 ש"ח וכוללות את האגרות ששולמו, את התייצבות-התובעת לישיבת-ההוכחות בבית-המשפט ואת עלות-הפעלתה וקריאתה לעדות של נציגתה של חברת-החקירות. שלישית ישלמו נתבעים 8-1, יחד ולחוד, לתובעת שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 47,800 ש"ח. בקביעתו של סכום אחרון זה הבאתי בחשבון לא רק את האמור בתקנה 153 לתקנות של סדר-הדין האזרחי ובכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000 ולא רק את היקפה המוערך של עבודה משפטית, שנדרש היה להעמיד בניהולה של פרשת-התביעה, אלא גם את העובדה שהתקשיתי לקבל מהימנות את עדויותיהם של עדי-ההגנה. את הסכומים שנפסקו יש לשלם בתוך 20 ימים מיום קבלתו של פסק-דין זה (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין). איחור יוסיף דמי-פיגורים לפי סעיף 5א לחוק פסיקת ריבית והצמדה הנזכר.
הפיקדון, שהפקידה התובעת לפי החלטה מיום 23.11.2020, יוחזר לה על פירותיו.
ניתן היום, כ"ה בתמוז התשפ"ה, 21 ביולי 2025, שלא במעמד-הצדדים.