עיון בנוסח הצוואה, שנערכה ביום 17.09.87, מוביל למסקנה כי בפנינו צוואה הדדית. המדובר בצוואה אחת עליה חתומים המנוח והמנוחה, צוואה שחתמו עליה יחדיו בפני שני עדים ואשר בה ציוו את רכושם זה לזה בלבד. מהצוואה נלמד כי המנוחים קיבלו החלטה משותפת לעשות צוואה יחדיו שההסדר של האחד בה מבוסס על ההסדר של האחר. קרי עם פטירתו של מי מהם, יהיה בן הזוג הנותר בחיים היורש הבלעדי.
מכאן אני קובעת כי הצוואה בעניינינו היא צוואה הדדיות.
האם הצוואה הגבילה את בן הזוג שנותר בחיים?
- על מנת להכריע בשאלה, האם, בנסיבות המקרה שלפני, היה המנוח מנוע מלפעול בניגוד לצוואה ההדדית, לאחר פטירת המנוחה - יש לבחון האם ניתן ללמוד מהוראות הצוואה, נסיבות חתימתה או הנסיבות בכללותן כי הצדדים התחייבו לא לשנות את הצוואה, קרי היו מוגבלים לרבות הגבלה בשימוש בנכסים שירש בן הזוג שנותר בחיים או שיש מקום להורות על מניעות שכזו מכוח עיקרון תום הלב.
חוק הירושה (בנוסחו לפני תיקון מס' 12) מורה באופן מפורש כי זכות המצווה לבטל או לשנות את צוואתו עומדת לו בכל עת. כאמור, בעניינינו אין עסקינן בצוואה מאוחרת שערך המנוח, בניגוד לצוואה ההדדית, אלא במתנה שהוענקה, לאחר מות המנוחה, תוך שבפועל גרע הנכס ממצבת הנכסים, אותם היה צפוי לחלק בין הצדדים, בהתאם לצוואה.
סעיף 54 לחוק הירושה המקנה לבית משפט את הסמכות לפרש צוואה, מתווה גם את הדרך לעשות כן:
“)א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".
בבוא בית המשפט לפרש צוואה, יעשה כן באופן שיגשים את רצון המצווה, מתוך העיקרון של מתן תוקף לרצון המצווה שזכותו לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר פטירתו. (ראו ערעור אזרחי 122/86 שפיר נ' קליבנסקי [נבו]).
בעניינינו בחינת צוואת המנוחים מעלה, כי הטקסט שלה נהיר וברור ואינו מצריך פרשנות והוא אינו כולל הוראה המעידה על רצונם להגביל את האפשרות לשנות את הצוואה. המנוחים קבעו מפורשות כי עם לכתו של כל אחד מהם יהיה האחר היורש היחיד: " ... תהיה היורשת היחידה שלו אשתו נ.ס. ... יהיה היורש היחיד שלה בעלה ו.ס. "
המנוחים קבעו, כי לאחר שכל אחד מהם יירש את האחר באופן בלעדי - תהיינה בנותיהם היורשות של כלל רכושם.
גם מעדותה של התובעת ניתן ללמוד כי כך היה: