"ש: כן. איך, איך קיבלת את הצוואה הזו? ת: אני, גרתי הרבה שנים, בגליל העליון, וההורים הגיעו, אלי הביתה, והביאו לי את הצוואה. אני זוכרת את הפנים של אימא שלי, שהיא הייתה מאוד גאה שהם עשו צוואה, משותפת. אמרתי לה, מה, אימא, עכשיו את מביאה לי צוואה? אתם צעירים, לא, בדיוק, ואז הם התעקשו לשבת, ולהסביר לי, מה כתוב בצוואה. אני לא קראתי, מעולם, את הצוואה. ש: מה הם סבירו לך? ת: הם אמרו שברגע שאחד מיניהם, הולך לעולמו, הכל עובר, למי שנשאר בחיים, כדי שיהיה לו עם מה לחיות. ואחרי לכתו של האחר, הכל יחולק, חצי חצי, בינינו." (כך במקור - ד.פ.ו.).
לפיכך אני קובעת כי צוואת המנוחים אינה כוללת כל הגבלה של מי מהם לעשות ברכוש הנותר לו כרצונו, קרי וכפי שיישום הלכת זמיר בעניינינו מובילה למסקנה כי גם לא הייתה מניעה למנוח לשנות, לכאורה, צוואתו בדרך של הענקת מתנה ואין לראות בעצם מתן המתנה, על ידי המנוח, התנהגות שלא בתום לב ובעניין זה אבאר.
- בפסק דינו של בית משפט העליון שניתן ביום 10.09.24, מפי כבוד השופטת וילנר, בערעור מיסים 7884/23 פלוני נ' פלונית09.24 נכתב:
"כלומר, לפי פסק הדין בעניין זמיר, עריכת צוואה הדדית כשלעצמה איננה שוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראיה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים. חשוב להדגיש, כי לעניין אפשרות אחרונה זו, וזו בלבד, הושאר בעניין זמיר פתח צר:
"אבן פינה בניתוח של השופט ברק בפרשת מלמד ובספרו הוא כי היורש שנותר בחיים פעל שלא בתום לב. יתכן שניתן - ולא אקבע מסמרות בכך - לקבוע כך בסיטואציה השלישית שתוארה, שבה, למרות הוראה בצוואה המשותפת האוסרת על שינוי הצוואה, ערך היורש שנותר בחיים צוואה המשנה מן הצוואה המשותפת" (פס' 16 לפסק דינה של השופטת נאור; ההדגשות אינן במקור - י.ו).
- הנה כי כן, השופטת נאור משאירה ב"צריך עיון" רק את השאלה אם מי שביטל באופן חד צדדי צוואה הדדית - תוך הפרת הוראה בצוואה המגבילה אותו מלעשות כן - ייחשב כחסר תום לב. עולה אפוא, כי מי שביטל צוואה הדדית, בהיעדר הוראה מגבילה כאמור, לא ייחשב חסר תום לב."
אם כן שאלת תום הלב עולה ונדרשת בחינה, ככל ובית המשפט מוצא כי עסקינן בצוואה מגבילה את בן הזוגה הנותר בחיים ובניגוד להגבלה זו, פעל בחוסר תום לב, אף כאשר נקט בפעולה שיש בה כדי לעקוף את הוראות הצוואה וזו היתה מטרתה.