"לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון... גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה."
בקשות עירייה אחרות 5490/92 פגס נ' פגס, בפסקה 8 (נבו 29.12.1994), נקבע כי:
"מצב העשוק, היינו מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית וחוסר נסיונו, צריך להיות חמור וקיצוני כדי לקיים את היסוד האמור של עילת העושק, ... ההעדפה של מגרעות יחסיות איננה יוצרת עדיין מצב של מצוקה, היינו הצורך לבחור לעתים בין שתי רעות אינו יוצר אותן נסיבות קיצוניות הצריכות להצדיק מתן גושפנקא לביטולו בדיעבד של חוזה, שהרי יש גם אינטרס ציבורי בקיומם של חוזים וביציבותן של התקשרויות, וההתערבות של הערכאה השיפוטית צריכה להיות מופנית לאותם מקרים בהם מתווספות על שיקולי הכדאיות גם נסיבות אישיות קשות היוצרות מצב של היעדר ברירה, ואינן מותירות חלופה סבירה למי שנדחק לפינה שאין מוצא ממנה."
ברי כי לא זה היה מצבו הנפשי של סגל בעת שחתם על שורת ההסכמים עם ברוך, ואין גם טענה כזו מצידו.
- יתרה מכך, גם אם הייתה מוכחת טענת הכפייה (והיא לא הוכחה), אזי הסכם שנפל פגם בכריתתו אינו בטל מאליו, ושומה על הצד שהתקשר בהסכם עקב פגם ברצון להודיע לצד השני על ביטול החוזה, וזאת "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה" (סעיף 20 לחוק החוזים). במקרה דנן לא ניתנה מעולם הודעת ביטול כאמור, ולמעשה, הפעם הראשונה בה הועלתה טענת הכפייה הכלכלית היא במסגרת התגובה לבקשת האכיפה, כשנתיים לאחר שסגל הודה בחוב בסך של 5 מיליון ₪ כלפי ברוך, ולאחר שחלף לו זה מכבר פרק הזמן הסביר למתן הודעת ביטול.
- אכן, התוספת השלישית מיום 8.6.2023, מכוחה נוצרה איגרת החוב שאכיפתה מבוקשת, באה לעולם על רקע הסכם ההלוואה והסכם הייעוץ. הסכמים אלו עיגנו כאמור בדרך לא דרך את חובו השריר והקיים של סגל כלפי ברוך, עת התוספת השלישית "הדביקה" לו "תאריך תפוגה מעודכן" (לאחר שחלפו המועדים שננקבו בתוספת הראשונה והשנייה), כך שהמועד שהוסכם בין הצדדים לפירעון חלק מסוים מחובו של סגל היה עד ליום 18.6.2023 וחלק נוסף ממנו היה עד ליום 30.6.2023 (פסקאות 1 ו-4 לתוספת השלישית). אף אם נניח כי הסכם ההלוואה והסכם הייעוץ נועדו להסתיר את מהותן האמיתית של העסקאות מפני רשויות המס, ואף אם נניח כי הם עולים לכאורה כדי חוזה למראית עין או חוזה פסול (סעיפים 13 ו-30 לחוק החוזים; ערעור אזרחי 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ופסקה 3 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (נבו 9.5.2012)), אין בכך כדי לאיין את חובתו של סגל להשיב את אשר קיבל מברוך, בין אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ככל ועסקינן בחוזה למראית עין, ובין אם לפי הוראות סעיפים 21 ו-31 לחוק החוזים כשמדובר בחוזה פסול (שם, בפסקאות 19-17 ו-21 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). אשר על כן, הפגמים שנפלו בהסכמים אלה ממילא אינם יכולים לסייע לסגל לחמוק מקיום התחייבותו המפורשת לפרוע את חובו במועד שנקבע לכך בתוספת השלישית, ולו על מנת שלא יהא חוטא נשכר. זאת ביתר שאת, בהינתן שסגל היה שותף להיווצרותם של אותם הסכמים וכאשר הוא הודה פעם אחר פעם בחוב כלפי ברוך במסגרת הרישא לתוספות הראשונה, השנייה והשלישית. מכאן כי קמה לברוך הזכות לפעול למימוש הבטוחות שניתנו לו על פי התוספת השלישית (ראו בפסקה 5 לתוספת השלישית). יוער כי אין שחר להפנייתה של הרברט להוראות מתחום דיני העונשין בטענה לזיוף המסמכים שכן ממילא אין עסקינן בהליך פלילי.
- לקראת סיום הדיון בחלק זה אציין כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת מיהות הגורם שערך את הסכם ההלוואה, כאשר אין חולק כי בא כוחו של ברוך דאז (עו"ד קובי מיכאל) ערך את הסכם הייעוץ ואת התוספת הראשונה (נספח 16 לתגובה לתשובה). לטענת ברוך, סגל הוא זה שערך את הסכם ההלוואה (בשפה האנגלית) לבדו, בעוד הרברט הכחישה כי סגל הוא זה שניסח את ההסכם. אין צורך להידרש למחלוקת זו הואיל והיא אינה משליכה על תוקפן המחייב של ההסכמות בין הצדדים בקשר עם החובות שיצר סגל כלפי ברוך.
- סיכום ביניים - מן האמור עד כה עולה כי ברוך וסגל התקשרו בהסכמים שמטרתם הייתה להלוות לסגל סכומי כסף לא מבוטלים. לסגל חוב שריר וקיים כלפי ברוך שמצא את ביטויו באותם הסכמים ובתוספות השונות של הסכם ההלוואה. חוב זה לא נפרע במועדים שנקבעו לכך בתוספת השלישית אשר הבטיחה את החוב, בין היתר באמצעות שעבוד מניותיה של חברת סאודדה המוחזקות בידי הרברט. מכאן נובע שיש עילה לאכיפת השעבוד הרשום, בכפוף לכך שהוא אכן שעבוד תקף. לשאלת תוקפו של השעבוד נפנה אפוא עתה.
תוקף השעבוד
- כידוע, משכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב והוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב (סעיף 1 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967) ("חוק המשכון"). "שעבוד" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 ("פקודת החברות") הוא משכנתה וכן כל צורה אחרת של מתן נכסים כערובה. בענייננו, החוב מושא הבקשה הינו חובו האישי של סגל כלפי ברוך. לצורך הבטחת פירעון החוב שעבדה הרברט חלק ממניותיה בחברת סאודדה. משכך, הרברט היא בבחינת מי שמשכן את נכסיו להבטחת חובו של אחר כפי הוראת סעיף 12 לחוק המשכון, אשר קובע כדלקמן:
"מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה."
- הדין השולט על דרכי יצירת השעבודים על נכסיהן של חברות מעוגן בחלק הרלוונטי בפקודת החברות שלא בוטל עם חקיקת חוק החברות (סעיף 367(א)(1) לחוק החברות). סעיף 165 לפקודת החברות מכיר בסמכותה של חברה לשעבד את נכסיה השונים:
"חברה רשאית, בכפוף לכל הגבלה שבתזכירה, בתקנונה או בתקנותיה, לשעבד באיגרות חוב יחידות או בסדרות את נכסיה - מקרקעין ומטלטלין, במוחזק ובראוי, קיימים ועתידים, לרבות הון מניות שטרם נדרש תשלומו, דרישות תשלום שטרם נפרעו ומוניטין - כערובה לחבויות קיימות, עתידות או מותנות; אולם אין להנפיק איגרות חוב בסדרות אלא ברשיון מפורש לכך מאת שר האוצר, וחברה בעלת היתר לפי סעיף 32 לא תוציא שום איגרות חוב אלא ברשיון כאמור."