"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
לאחר ולאור תיקון סעיף 25 (א), עת נדרש בית המשפט העליון לסוגיית פרשנות הסכם וליישוב בין נוסחו העדכני של סעיף 25 עם הקביעות בעניין אפרופים, חיווה כבוד השופט סולברג בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום סו(2) 544 (2013) דעתו, באשר לאופן בו יפורש סעיף 25 לחוק החוזים מכאן ואילך. כך נקבע כי בעניין אפרופים, מטוטלת הפרשנות נעה מדגש על הלשון אל עבר הנסיבות ואילו לאחר התיקון לחוק, נקשרו שניהם יחדיו ועתה - קרי לאחר התיקון לסעיף 25 עולה קמעא משקלה של הלשון. לגופם של דברים, נקבע על ידי כבוד השופט סולברג כי ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) הנ"ל לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות ואולם, ככל שלשון ההסכם ניתנת למספר פרשנויות, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, עד כי לעיתים נדירות תזכה הלשון למעמד בלעדי (שם. בסעיף 19 לפסק הדין).
לאחרונה, שב בית המשפט העליון ונדרש לנושא פרשנות חוזים בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20/11/19) (להלן: "עניין ביבי כבישים"). באותו העניין, חידד בית המשפט העליון את ההתוויות הרלוונטיות לשם בחירת אופן הפרשנות. זאת הואיל ולנקודת המוצא לשם הצורך בקביעת ההתוויות, הסכימו כלל שופטי ההרכב ובהתאם לה: "לא כל החוזים נולדו שווים" (פסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט שטיין, אליו הצטרף גם כב' השופט פוגלמן ופסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף). בשים לב לנקודת המוצא כאמור, סבר כבוד השופט שטיין כי יש לנקוט בגישות פרשניות שונות באשר לחוזים שונים, בשים לב לרמת הפירוט של החיובים והזכויות במסגרתם והבחין בין חוזה פתוח (באשר אליו הדגש יהיה על הנסיבות) לבין חוזה סגור (בו תינתן בכורה ללשון). ואילו כב' השופט גרוסקופף סבר כי ההבחנה המרכזית הרלוונטית לעניין פרשנות הסכמים, קשורה למיהות המתקשרים ולאופי ההסכם. אשר לכך, בכל הנוגע למיהותם של המתקשרים בחוזה – נקבע כי יש להבחין בין עוסק שהוא מתקשר מתוחכם, המנהל עסקים ומיוצג היטב מהבחינה המשפטית בעת ההתקשרות, לבין אדם פרטי שהוא אדם מן הישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מהבחינה המשפטית. נוסף על כך ובכל הנוגע לאופי ההסכם, נקבע כי יש לבחון לאיזה מבין שלוש קטגוריות התקשרויות חוזיות משתייך החוזה הרלוונטי -האם מדובר בחוזה עסקי שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים; חוזה פרטי שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים; או חוזה צרכני שמהצד האחד לו עומדים עוסקים ומהצד השני עומדים בני אדם פרטיים. לשיטתו של כב' השופט גרוסקופף, דיני הפרשנות שיש להפעיל ביחס לכל אחד מסוגי החוזים אינם זהים, זאת הואיל ובעיצוב דיני הפרשנות יש לתת את הדעת לתכליות השונות שברצוננו לקדם באשר לכל חוזה. לעניין זה הבחין השופט גרוסקופף בין שלוש תכליות שונות: "התכלית האחת צופה פני עבר, ועניינה בהגשמת רצון הצדדים בעת כריתת החוזה (להלן: "הגשמת רצון הצדדים"); התכלית השנייה צופה פני הווה, ועניינה במתן פרשנות שתכבד את ערכיה של שיטת המשפט, כגון חלוקה צודקת וראויה של התמורות החוזיות (להלן: "כיבוד ערכי השיטה"); התכלית השלישית צופה פני עתיד, והיא מבקשת לשכלל את הבסיס המשפטי ליצירת התקשרויות עתידיות, באמצעות יצירת מערכת כללים משפטיים יעילה המסייעת לצדדים לעשות שימוש במכשיר החוזי (להלן: "שכלול ההתקשרות החוזית")"