סעיף 10א לפקודת הראיות מבחין בין שני מצבים. האחד, כאשר מוסר האמרה היה עד במשפט. במקרה זה, בית המשפט מוסמך לקבל את אמרת החוץ כראיה בהתקיים שלושה תנאים: 1. מתן האמרה הוכח; 2. מוסר האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; 3. העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי או שהעד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי איננו זוכר את תכנה. (סעיף 10א(א) לפקודת הראיות) השני, כאשר מוסר האמרה לא מסר עדותו בבית המשפט, אז מוסמך בית המשפט לקבל את האמרה רק לאחר ששוכנע כי אמצעי פסול הוא שמנע או הניא את העד מלמסור את עדותו (סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות) (עניין אבו עסא, שם; עניין שטרית, שם). המקרה שלפנינו נכנס לגדר ס"ק (א), שכן העד הוא עד במשפט.
לאחר שמצא כי בית המשפט כי הראיה קבילה, יש לבחון את משקלה וזאת בהתאם לנסיבות המנויות בסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. לא אפרט עניין זה שכן עניינה של הבקשה שלפני הוא בקבילות חקירות העד, ולא בהעדפת הגרסה. בפסיקה הודגש כי קבלת אמרות חוץ הינה חריג, וכי קיים סיכון בביסוס הרשעה על אמרות אלה. לפיכך, על בית המשפט לנהוג איפוא זהירות יתירה בעשיית שימוש בהוראות סעיף 10א לפקודת הראיות, ואל לו לשכוח כי מדובר בהרשעה על בסיס עדות שלא הושמעה בפניו ואשר לא נבחנה בחקירה שכנגד. משמועתק מרכז הכובד מההליך השיפוטי להליך האדמיניסטרטיבי של המשטרה או היחידה החוקרת (במקרה זה רשות ניירות ערך), יש בכך פגיעה בזכות ובחובה של בית המשפט להתרשם מהעד עצמו בבית המשפט, וביכולתו של הנאשם להעמיד את העדות בכור החקירה הנגדית. החקירה הנגדית נועדה בין היתר לחלץ מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה הראשית (או בהודעה שמסר ברשות) וכן ליתן לנאשם הזדמנות לערער על מהימנות העד ולהראות כי היו לו מניעים נפסדים למסירת עדותו.
כמו כן, באמצעות החקירה הנגדית, בית המשפט יכול להתרשם מן האופן שבו העד מגן על גרסתו, ובכך ניתנת לבית המשפט האפשרות לגבש עמדה באשר למשקלה הראייתי של העדות. כך ככלל, כך בפרט במקרה שלפניי בו חלק מהחקירה תועד על דרך התמצות בהקלדה, ורק מהחקירה השלישית הוקלטו החקירות כך שניתן לעמוד במדויק על דברי העד.
מנגד יש לזכור כי הזכות לחקירה נגדית, ועל אף שהינה זכות יסודית ביותר, איננה זכות מוחלטת, אלא יש לאזנה מול זכויות ואינטרסים אחרים, ובהם הצורך בבירור האמת ובהתמודדות עם לחצים על עדי ההגנה. את האיזון האמור קבע המחוקק במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, בו נקבעו התנאים שעל יסודם ניתן לקבל אמרת חוץ כראיה, האופן שבו יש לשקול אותה, והחיזוק הראייתי הנדרש לשם הרשעה על בסיסה (עניין אבו עסא, שם; עניין זהאדה, שם).