ר' גם עדותו של שי: "בכל הפגישות האלה נאמר לנו ש'דנן' לא מעוניינים לעסוק יותר באוטובוסים, האירוע של האוטובוסים נאמר לנו בצורה הכי פשוטה. אנחנו יורדים מנושא האוטובוסים, הוא לא כלכלי לנו, אנחנו לא מסתדרים איתו. [...] הם אמרו את זה בצורה ברורה, חד משמעית לא משתמ[ע] לשתי פנים. בכל אחת מהפגישות האלה" (עמ' 55 ש' 24-20).
העדות לגבי העדר רצונה של דנן לפעול בתחום האוטובוסים, לכל הפחות בחודש יולי 2017, עולה בקנה אחד עם העובדה שבמכתב בא כוחה מחודש יולי 2017 (לעיל), דרשה דנן מלהבות לפעול אופרטיבית להסדרת המשך הפעילות בתחום המנדפים ולא העלתה דרישה דומה לתחום האוטובוסים.
עמדת דנן לגבי העדר הכלכליות של הפעילות בתחום, נתמכת בעדויות שנשמעו מצד עדי להבות (למשל: עמ' 47 ש' 27 – עמ' 48 ש' 3; עמ' 72 ש' 15-9).
מכלול התשתית הראייתית מעלה כי הייתה בין הצדדים הסכמה לדחייה והחלה הדרגתית של פעילות דנן בתחום האוטובוסים, לא הייתה הסכמה מלכתחילה של דנן לוויתור מוחלט על התחום, הצדדים היו במגעים בנושא, בוצעה פעילות מוגבלת של דנן בתחום, ובשלב מסוים (לכל המאוחר בחודש יולי 2017) דנן הצהירה כי מדובר מבחינתה בתחום הפסדי והיא אינה מעוניינת בו.
כפיה?
בסיכומי התשובה טוענת דנן כי ההסכמות הנוספות ניתנו תחת "איום של ממש" וכי התקיימו יסודות של כפיה כלכלית ומשכך לא ניתן להכיר בתוקפן. נטען כי דנן הייתה "באופן מובהק" הצד החלש ואילו להבות, שהייתה הצד החזק, "עשתה כרצונה תוך שהיא מנצלת את מעמדה הן כצד לחוזה והן כמעין מונופול בשוק המנדפים והאוטובוסים!" (סע' 4 לסיכומי התשובה).
המונח כפיה כלכלית אינו נזכר בכתבי טענות קודמים ואחרים של דנן.
בהקשר תחום האוטובוסים טענה דנן כי לנוכח השקעות שכבר בוצעו על ידה לא נותרה לה ברירה אלא "לבלוע את הגלולה המרה" (סע' 16 לכתב התביעה), אולם לא עלה טיעון של כפיה, ויש פער בין הדברים. לא נכללה התייחסות לכך גם בפרק המשפטי שהפנה למגוון סעיפי דין. בכתב ההגנה שכנגד, כל שאותר הוא שימוש בשורש כ.פ.ה במענה לטיעונים שעסקו בהחרגת מפיצים (סע' 31-30 לכתב ההגנה שכנגד).
ספק בעיני אם במצב דברים כזה ניתן להעלות בשלב סיכומי תשובה טענה של כפיה כלכלית (ואף אז ללא דיון של ממש בה). אין מדובר בטענה של מה בכך. השוו: הוראות 78 ו-89 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שחלו בעת הגשת כתבי הטענות (ור' גם סע' 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018).
מכל מקום, יש קושי בטענה גם לגופה. כפיה היא פגם בכריתה בו עוסק סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (חוק החוזים), אשר קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה" וכי "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".