באחד המקרים צוין: "שור וחמור לא יחרשו יחדיו ופיצויי הסתמכות ופיצויי קיום לא ייפסקו בחדא מחתה [...], למעט במקרים חריגים בהם ההתנגשות בין אינטרס ההסתמכות והקיום היא עיונית ותיאורטית בלבד ואין כפל פיצוי [...] ולא זה המקרה שבפנינו (ערעור אזרחי 3805/17 קיבוץ כרמים - אגודה שיתופית חקלאית בערעור מיסים נ' אנטיפוד השקעות בערעור מיסים (25.6.2019), סע' 4; השופט כתוארו אז, עמית).
- כך גם במקרה שלפנינו. מחד גיסא, דנן דורשת לקבל רווחים שהיא סבורה שהיא זכאית להם ונמנעו ממנה בשל הפרות של להבות, כלומר - רווחים שדנן הייתה אמורה לטענתה להפיק מקיומו של ההסכם לולא ההפרות, זוהי דרישה לפיצויי קיום. דרישה לקבלת פיצוי בגין הוצאות שהוצאו לצורך ביצוע ההסכם אינה מתיישבת עם הדבר, שהרי לו היה ההסכם מקוים, לא הייתה דנן אמורה לקבל החזר על הוצאות אלה, אותן הוציאה לשם קיומו. ובלשון אחד הציטוטים לעיל: "על מנת לזכות בפיצויי קיום על הנפגע היה להוציא את אותן ההוצאות שנועדו לביצוע החוזה, בגינן הוא מבקש פיצויי הסתמכות, ולכן יש לנכותן מפיצויי הקיום".
החל מכתב ההגנה ועד לסיכומים הפנתה להבות לקושי זה. בטיעוני דנן לא נמצא מענה.
- לאור האמור וכאשר הפיצויים הרלוונטיים ברגיל בעניין הפרת הסכם הם פיצויי קיום (ר' לעיל וכן עניין נכסי לי נתנאל, סע' 18), דינה של הדרישה לפיצויי הסתמכות לגבי כספים שהוצאו לשם קיום ההסכם, להידחות.
- בעניין דרישה זו אפשר גם להזכיר כי בהסכם הוקנתה ללהבות זכות לסיים את ההסכם בהודעה של 180 יום מראש. עמדנו לעיל על תוקפה של הוראה זו.
נוסף על כך ובכל מקרה, תקופת ההסכם נקבעה ל-36 חודשים, תוך שהייתה לכל אחד מהצדדים אפשרות להודיע בהתראה מראש, כי ההסכם לא יוארך (אוטומטית) בתום התקופה.
בשים לב למועד חתימתו, תום תקופת ההסכם הייתה אפוא בחודש יוני 2018, כאשר לשני הצדדים זכות להודיע מבעוד מועד שהתקופה לא תוארך וההסכם יגיע לסיום.
- בהינתן הוראות אלה, היה על דנן להביא בחשבון מלכתחילה את האפשרות שההסכם לא יאריך ימים כפי ששני הצדדים קיוו ואף ציפו, על המשתמע מכך.
למעשה, הודעת להבות שניתנה בחודש יולי 2017 הובילה לסיום ההסכם בחודש ינואר 2018, מועד המוקדם רק כ-5 חודשים לתום תקופת ההסכם המקורית.
- ברמה התאורטית והעקרונית, איפשר ההסכם ללהבות להביא את ההסכם לסיום, בהודעה מראש, זמן רב קודם לכן. לא נקבעה תקופת מינימום שלפניה לא תוכל להבות לעשות שימוש בזכותה להביא את ההסכם לסיום. לשם הדוגמא, להבות יכולה הייתה לתת הודעה על סיום ההסכם בחודש יוני 2016 (שנה לאחר כניסתו לתוקף) ואז היה מגיע לסיום כבר בדצמבר 2016. ר' לעיל הפנייה לעדויות מטעם דנן לפיהן התקופה הראשונה של ההסכם נועדה גם להוות מעין פיילוט, בדיקה, וכן הלאה.
העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי הצדדים קיוו וייחלו להתקשרות ממושכת ומשגשגת, אינה מקנה זכויות מעבר לאלה אשר הוקנו בהסכם או הוכחו בראיות, מה גם שההסכם כולל הוראה ולפיה לא תהיה נפקות לכל הבנה, התחייבות, מצג וכיוצא באלה, מפורשים או מרומזים, ככל שהיו, לפני חתימתו.
- בנסיבות אלה יכול לעלות קושי מובנה גם בביסוס קשר סיבתי בין ההפרות הנטענות לנזק הנטען בסוגיה זו, כמתחייב בפיצוי בגין הפרה לפי סעיף 10 לחוק התרופות והפסיקה (עניין קופר, סע' 42).
- לנוכח המסקנה לגבי דחיית הדרישה ברכיב זה, אין צורך להידרש לסוגיות הרבות שנדונו בעניינו על ידי הצדדים, לרבות בחקירות ארוכות, ובהן: שאלת סיווגן של עלויות השכר (ואני נוטה לקבל כי הסיווג החשבונאי כהשקעות או כהוצאות[8] אינו מעלה או מוריד לענייננו); היקף סביר של תקופת הכשרה בכל תחום, זהות העובדים שיש לייחס את העסקתם בכל תקופה לענייני להבות והאם יש לייחס לפעילות זו את מלוא העסקתו של כל אחד מעובדים אלה או רק חלק יחסי ואיזה, ועוד.
הפסד שנרשם בספרים
- הדרישה בסך 564,191 ₪ (סע' 101.ב לעיל) מתייחסת להפסד שנגרם לדנן מכך "שבשנה הראשונה נאלצה לשאת הפסדים מפעילות התקנת המוצרים" וכן "הפסד שנרשם בספרים בגין הפסקת הפעילות" (סעיף 8 לכתב התביעה). בסיכומיה מכנה דנן רכיב זה: "הפסד מפעילות מופסקת".
- סכום הדרישה נסמך על ביאור לדוחות מבוקרים של דנן (מ/125, עמ' 2251) ונובע מהוצאות שונות, כולל עבודה, רכב, שכירות וכו', אשר לפי הנטען הוצאו כחלק מהפעילות עם להבות.
דנן עוסקת בדרישה זו ביחד עם הדרישה בגין הוצאות לקיום ההסכם (תוך שהיא טוענת, כי בניגוד לעמדת המומחה, אין חפיפה או כפל בין חלק מהסכומים שבדרישות אלה). גם כאן העמדה היא כי אלמלא התנהלותה של להבות, דנן הייתה "נהנית מפירות השקעתה לאורך שנים" (סע' 40 לסיכומיה).
- בצדק נעשה הדיון בדרישות אלה יחדיו. גם כאן מדובר בדרישה לפיצויי הסתמכות, בגין הוצאות שהוצאו בהסתמך על ההתחייבות לקיום החוזה ואשר נועדו להעמיד את המתקשר במקום בו היה אלמלא החוזה נכרת.
כפי שבואר לעיל, דרישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישה לפיצויי קיום. גם הערות נוספות שצוינו לעיל ישימות גם עליה. האמור בפרק הקודם יפה גם כאן. הדרישה בעניין זה נדחית.