דנן השיבה להודעת סיום ההסכם במכתב מאת בא כוחה שמועדו אינו ברור (מ/134 וכן מ/142)[5]. במענה נכתב בין השאר, כי מקורה של הודעת סיום ההסכם, בניסיונה של דנן לקיים פגישות עבודה כדי להשיב את ההסכם למסלולו, כי ההודעה גוררת הוצאות ונזקים, וכי ראוי שלהבות תשקול היטב את צעדיה בטרם שיגור "הודעה כה דרמטית". הודעת סיום ההסכם תוארה כתשובה אימפולסיבית שתסב עלויות, וב"כ דנן שב והציע ללהבות לקיים פגישה ולהשיב את ההסכם למסלול.
בד בבד החלה דנן לזמן חלק מעובדיה לשימוע בעניינם, זימונים המזכירים את הודעת להבות על סיום ההסכם (מ/126). לטענת דנן, מהלך זה נועד לצמצום נזקיה על רקע הגעת ההסכם לסופו, הגם שקיוותה כי להבות תחזור בה מהודעת הסיום וכי פיטורי העובדים יתייתרו (סע' 28 לכתב התביעה המתוקן; סע' 21 לסיכומי דנן).
ביום 17.9.2017, שלחה להבות באמצעות באי כוחה דאז, "הודעה על ביטול לאלתר של הסכם שירותים והפצה" (מ/115; הודעת הביטול לאלתר). לפי הנטען במכתב זה, מאז הודעת סיום ההסכם, דנן מתנערת שלא כדין מהצהרות והתחייבויות ומפרה את ההסכם באופן מהותי ויסודי. זאת בין השאר לפי שבפועל, כך נכתב, סגרה דנן את המחלקה שהעניקה ללהבות את השירותים וסיימה את העסקתם של רבים מעובדיה, דבר אשר פגע ופוגע באופן משמעותי בביצועים, ולפי שדנן מתנהלת למול לקוחות באופן הדוחק אותם לזרועות מתחריה של להבות, כגון הודעתה על העלאת מחירי המוצרים באופן החורג משמעותית ממחירי השוק. צוין כי מעבר לאחריותה של דנן לכל נזק כתוצאה מהתנהלותה, לפי הוראות ההסכם רשאית להבות במצב דברים זה, להודיע על ביטולו המיידי של ההסכם לפי סעיף 8.3 לו, וכך היא עושה.
עד כאן סקירה כללית; עתה לטיעונים שהועלו לגבי מהלכים אלה.
הודעת סיום ההסכם (יולי 2017)
ההודעה ששלחה להבות בחודש יולי 2017 נסמכה על סעיף 8.2 להסכם, אשר קובע:
"[להבות] תהא רשאית בכל עת לפי שיקול דעתה המוחלט ומכל סיבה שהיא, להודיע ל[דנן] בהודעה מוקדמת בת 180 ימים על סיומו של הסכם זה וזאת מבלי ש[להבות] תהא חייבת לפרש או לנמק את עילת ההפסקה כאמור, ול[דנן] לא תהא וה[י]א מוותר[ת] בזאת על כל תביעה ו/או דרישה כספית או אחרת כלפי [להבות] בקשר עם הפסקת התקשרותה עמ[ה] על פי הסכם זה כאמור ו/או בגין כל הנובע מכך".
הוראה הסכמית ברורה זו אכן יכולה לשמש בסיס להודעת סיום ההסכם כפי שנשלחה.
בכתב התביעה לא אותרה טענה כנגד תוקפה של הודעת סיום ההסכם. נכתב כי דנן הופתעה מכך שלהבות בחרה לבטל את ההסכם במקום לקיימו (סע' 27 לכתב התביעה)[6], וכי קיוותה שלהבות תחזור בה (שם, סע' 28).
גם בכתב ההגנה שכנגד לא אותרה טענה כנגד תוקפה של הודעת סיום ההסכם. להבות טענה כי הודעת הסיום לפי סעיף 8.2 להסכם נשלחה לאחר שהוברר לה כי לנוכח הפרותיה היסודיות של דנן, ההתקשרות עמה מסכנת את המשך עסקי להבות למול לקוחות מרכזיים ואת המוניטין שלה בשוק (סע' 37 לתביעה שכנגד), כי להבות הייתה רשאית לפי ההסכם לבטלו במתן הודעה מוקדמת כאמור, וכי לשיטתה גם הייתה רשאית לבטלו ללא הודעה מוקדמת בשל ההפרות של דנן אך בחרה שלא לעשות כן (סע' 38 לכתב התביעה שכנגד). כל שטענה דנן בעניין זה ברמה הפוזיטיבית, להבדיל מהכחשה כללית, הוא שהתנהלותה של להבות נבעה משיקוליה שלה, לאחר חילופי גברי בהנהלתה (סע' 38-37 לכתב ההגנה שכנגד).
בשלב הסיכומים מועלים מטעם דנן טיעונים שניתן להבינם ככאלה המנסים לגרוע מתוקפה של הודעת סיום ההסכם. אין באלה ממש, ולא רק בשל מועד העלאתם.
בסיכומים נטען כי ההוראה החוזית (סע' 8.2) היא סעיף "של עורכי דין" שלא הייתה לצדדים כוונה לממשו (סע' 16 לסיכומי דנן). לא ברור מה משמעות טענה כזו; בעת כריתת הסכם, הצדדים ככלל אינם מתכוונים להביאו לידי גמר מבלי שיתקבלו תוצאות שעבורן בוצעה ההתקשרות מלכתחילה. הם גם אינם חפצים כי יופעלו סעיפים חוזיים הקשורים להפרות או לדרך יישוב מחלוקות, למשל. יש שיאמרו כי כאשר התקשרות היא מוצלחת, הצדדים אינם זוכרים היכן נמצא המסמך שנחתם ובוודאי שלא את פרטיו. אין בכך כדי לגרוע מתוקפן של תניות העוסקות במצבים אלה ובגדר כך מתוקפה של תנייה המאפשרת ביטול בהודעה מוקדמת ללא סיבה. כך בפרט כאשר מדובר בהסכם מסחרי בין חברות ותיקות המלוות ביעוץ משפטי. דנן הייתה מודעת בזמן אמת לזכות החוזית שהוקנתה ללהבות להביא את ההסכם לסיום בהודעה מוקדמת והתייעצה עם עורך דינה בעניין (רונן, עמ' 230 ש' 21-13; דקל, עמ' 326 ש' 22-21). בהחלט ייתכן שדנן חשבה והאמינה שלא ייעשה שימוש בזכות זו (רונן, עמ' 231 ש' 9-4; נבות, עמ' 273, ש' 29 – עמ' 274, ש' 3; עמ' 326, ש' 27-25), כנראה גם להבות האמינה כך לאורך תקופה ארוכה; אין חולק כי מנכ"ל להבות דאז, ניר, האמין מאד בהסכם ורצה ביישומו. אולם אין בכל האמור כדי לגרוע מתוקפה של התנייה החוזית ושל הזכות שהיא מקנה.
לגופו של עניין גם ניתן להפנות לעדויות מטעם דנן לפיהן, פרט להרגלת השוק, בתקופה הראשונה "היינו צריכים להוכיח שיש לנו יכולות שהכול עובד כמו שצריך" (אודי, עמ' 372 ש' 4-3), היא נועדה גם להוות "איזה פיילוט הרצה כזה שבעצם אנחנו עוברים הכשרות והאם אנחנו מתאימים והאם זה בסדר שאם, ניכנס לתוך הדבר הזה", ו"זה היה בעצם לראות אם אה, להבות מוכנים לקבל את א. דנן לתוך הדבר הזה. אם אנחנו, א. דנן מסוגלת להכיל את כל האירוע הזה" (עמ' 246 ש' 15-8; עמ' 254 ש' 12-11). מאליו אתה למד שתתכן מסקנה אחרת.
מכל מקום ותהא משמעותה של טענה כזו אשר תהא, הנטל להוכחתה מוטל על הטוען (ר' לעיל). דנן הרבתה לטעון כי להבות לא העידה גורמים שונים שפעלו מטעמה בזמן אמת, והפנתה לפסיקה בעניין משמעות הימנעות כזו. הודגשה במיוחד אי העדתו של ניר, מי ששימש כמנכ"ל להבות במועד ההתקשרות ולאורך חלק ניכר מקיומה. אכן, העדר עדותו של ניר בהליך יכול להעלות סימני שאלה (עמ' 32 ש' 10; להסבר שניתן בעדות אחרת: עמ' 69 ש' 17-8), אולם הדברים הם תמיד תלויי הקשר. כאשר מועלית טענה לכוונה כזו או אחרת בשלב ההתקשרות לגבי סעיף חוזי שאינה מתיישבת עם לשונו, וכאשר הטענה לא עלתה במפורש בכתבי הטענות, העובדה שהגורם שנכח מטעם להבות בעת ההתקשרות לא הובא לעדות אינה פועלת לחובתה של זו, שלא לומר פועלת לחובת מי שהעלה את הטיעון.
טענה נוספת שאותרה בסיכומי דנן (בסע' 18) היא כי השימוש של להבות בזכות שהוקנתה לה בסעיף 8.2 להסכם היא משום עמידה שלא בתום לב על זכות חוזית בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים. בכתבי טענותיה מצאה דנן לנכון להעלות טענות חוסר תום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים אך עשתה כן בהקשרים אחרים, ולא לגבי הודעת סיום ההסכם (סע' 42 לכתב התביעה; סע' 19 לכתב ההגנה שכנגד). הכללת אמירה כוללנית בשלב הסיכומים אינה בעלת משקל, גם אם מצורף לה ביטוי כמו "אין חולק כי"[7]. לא מצאתי בה ממש גם לגופה.
הודעת סיום ההסכם ניתנה כדין. בהתאם להודעה זו ולמניין הימים, ההסכם אמור היה להגיע לסיומו ביום 16.1.2018 (לערך).