כך למשל, הן לפני והן אחרי ההתקשרות שהייתה בין להבות לדנן, נעשו ונעשות רוב התקנות מערכות כיבוי אש באוטובוסים על ידי יצרן או מרכיב האוטובוס, ביחד עם הרכבת מכלול המערכות על שלדת הרכב. בישראל מדובר בחברות "מרכבים" ו"הארגז". וכך למשל, הן לפני והן אחרי ההתקשרות שבין להבות ודנן, חברות כמו אגד או קווים מעבירות את רכביהן "טסט" במוסכים המיועדים לכך, וכחלק מסדרת הבדיקות נבחנת גם מערכת כיבוי האש, כאשר גורמים שונים הוסמכו לכך לאורך השנים. חברות האוטובוסים או ההסעות אינן מובילות את צי כלי הרכב שלהן אל להבות לקבלת אישור וגם לא בהכרח מזמנות נציג מוסמך של להבות לבדיקה ואישור במקום אחר. הן רשאיות לעשות כן אך אינן מחוייבות בכך.
משמעות טענת דנן היא, כי בהתקשרות נכללה התחייבות של להבות להוביל לשינוי שוק בתחום האוטובוסים באופן שישנה את דרך העבודה מול הלקוחות ויחייב אותם (לא ברור כיצד, בפרט לגבי מערכות שכבר הותקנו) שלא לפעול כבעבר, אלא רק באמצעות להבות/דנן (בהתקנות, כאמור, ובאישורים שנתיים – שלא לפעול עם מוסכים מורשים; עמ' 51 ש' 13-10), ואף שלא למכור מערכות כיבוי אש ללקוחות שמעוניינים בהן, ואולי עד כה גם רכשו מערכות ופעלו בדרך מסוימת, אלא אם יתחייבו לפעול באמצעות דנן (עמ' 338 ש' 26 – עמ' 339 ש' 4).
מדובר בשינוי מצב משמעותי בהתנהלות השוק ובדרך שבה אמורה להבות לבצע מכירות, אשר אם היה עומד על הפרק, היה מצופה למצוא לו ביטוי מפורש בהתקשרות. כזה אינו בנמצא. כמו כן, אין בתכתובת שהוגשה לתיק כל התבטאות, ישירה או אפילו מרומזת, ממנה ניתן להבין כי הצדדים כיוונו לשינוי השוק האמור ולהעביר לדנן פעילות שלא בוצעה קודם לכן על ידי להבות וכי כך קראו את ההסכם[11]. לרונן לא היו פרטים לגבי מצב השוק ערב ההסכם תוך שהניח, בצדק, כי חברה המייצרת אוטובוסים כמו מרכבים ביצעה התקנות אצלה (עמ' 233 ש' 27-17). טכנאי של דנן העיד כי מי שמתקין הוא יצרן הרכב (עמ' 296 ש' 17-9). ניתן גם לראות אינדיקציות הפוכות, כלומר לכך שהצדדים לא כיוונו לשינוי מצב מסוג זה; כשנשאל מנהל תפעול של דנן לגבי כמות הקריאות להתקנות ולמתן שירות, השיב כי עד לקראת סוף ההסכם, שאז הייתה ירידה הדרגתית של כחודשיים, התקבלו "מספיק קריאות? כמו שציפיתם לקבל? ת. כן, לגמרי" (עמ' 401 ש' 13-12; ור' גם עמ' 32 ש' 24-18). בעניין התקנות ר' למשל עמ' 388 ש' 27-15.