בשולי הדברים אציין כי ער אני להוראות הקשורות להסכם תיווך הכולל בלעדיות לפי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המתווכים"), כמו גם להתייחסות בפסיקת בית המשפט העליון למשמעות של בלעדיות בכל הנוגע לדרישה שהמתווך יהיה הגורם היעיל כתנאי לזכאות לשכר ובאופן שאין סתירה בין דרישה זו ובין בלעדיות שהוקנתה למתווך (ראו רע"א 4036/16 קבוצת בראל נכסים בע"מ נ' אופיר בנימין (20.7.2016) (להלן – "עניין בראל")). דומני שיש קושי ללמוד גזירה שווה מהוראות אלה והפסיקה שפירשה אותן לענייננו. זאת הן מכיוון שחוק המתווכים הוא חוק קוגנטי שאינו חל בנסיבות המקרה ומגלם תכליות צרכניות, כפי שנפסק בעניין בראל, הן מכיוון שבחוק המתווכים מדובר על בלעדיות כללית למתווך בנכס מסוים, בעוד שבמקרה כאן הוגדרה בלעדיות לגבי לקוח ספציפי ולא בלעדיות כללית אליה מתייחס חוק המתווכים.
הדין הדיספוזיטיבי מוביל להעדפת עמדת הנתבעת שדרוש קשר סיבתי
- אי הבהירות הנובעת מדרישת הקשר הסיבתי לגבי משקיע מסוים, מחד גיסא, ותניית הבלעדיות לגבי אותו משקיע, מאידך גיסא, שוללים כאמור מסקנה פרשנית בדבר אומד דעת סובייקטיבי משותף של הצדדים בשאלה שבמחלוקת. כללי הפרשנות מוליכים, עם זאת, להעדפת העמדה של הנתבעת שדרוש קשר סיבתי בין הפניית התובעת ובין ההתקשרות בעסקה.
תחילה יש לבחון אם עדיפה עמדת אחד הצדדים לפי תכליתו האובייקטיבית של ההסכם. תכליתו האובייקטיבית של חוזה מבוססת על "הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים [...]. הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי 'כוונתם' של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה ובטיפוסו תוך התחשבות בערכים (כגון – צדק, סבירות, שוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדרי התכלית האובייקטיבית אנו יוצאים מתוך ההנחה, כי חזקה (praesumptio juris) היא – חזקה הניתנת לסתירה – שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית" (ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' The harper Group, חוות דעתו של השופט א' ברק (9.4.1998)).
- התובעת טענה בטיעון המשלים שאופי ההסכם בין הצדדים אשר שלפיו השכר הוא בגין תוצאה בלבד מוביל לכך שיש להעדיף את עמדתה הפרשנית. לא מדובר בנימוק משכנע. היגיון עסקי-מסחרי עשוי לתמוך גם בעמדה שלפיה ההסכם מותנה בתוצאה בלבד, בשים לב גם לגובה שכר הטרחה בשיעור של 5% מההשקעה. לכן, לא ניתן לקבל את טענת התובעת ככזו המטה את הכף למסקנה שעמדתה עדיפה משיקולים של היגיון עסקי-כלכלי. אציין, בהקשר זה כי תשתית ראייתית רצינית לגבי הנוהג בנוגע להסכמי תיווך להשקעה בחברות הזנק – לא הונחה, בהיעדרה של חוות דעת מומחה לגבי המקובל בנוגע לתיווך השקעות בהקשרים אלה. הסכם פרטני של שוקי שהוצג שנוסחו אחר ועדותו הכללית של זוהר – שיש להתייחס אליה כאל עדות יחידה של בעל דין – שמדובר בהסכם "שטנץ" שמסתובב בשוק ההון אף הם לא מבססים תשתית ראייתית לגבי המקובל.