(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד.
(3)קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו".
- סעיף 7 לחוק קובע סייגים לאחריות, כדלהלן -
")א) לא יהיה אדם אחראי בשל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה:
(1) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים;
(2) השימוש בסוד המסחרי מוצדק בשל תקנת הציבור.
(ב) עשה אדם שימוש בסוד המסחרי כאמור בסעיף קטן (א)(2) וזכה עקב כך בטובת הנאה, רשאי בית המשפט אם ראה שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, לחייב אותו בהושבת טובת ההנאה, כולה או חלקה לבעל הסוד".
- סעיף 10 לחוק קובע חזקת שימוש, על פיה:
"חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע, אם התקיימו שניים מאלה:
(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;
(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".
- בעניין ערעור עבודה (ארצי) 164/99 דן פרומר - רדגארד, פד"ע לד 294 [נבו] (1999), נפסק כי:
"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שארע במקרה דנן אלא יש להצביע לדוגמא, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".
(עניין צ'ק פוינט).
- במסגרת תביעתה טוענת התובעת בין היתר, כי אבי פעל מאחורי גבה ובמקביל לעבודתו עבור התובעת פעל כדי "לשאוב" את המידע הסודי שבידיעתו כמנהל בכיר בתובעת וכעובד המצוי בקשר עם לקוחות התובעת, כדי להעביר את המידע הסודי לאיריס שיווק, על מנת שיחד "ינכסו את כל העסקאות ו/או הלקוחות הללו לעצמם במקום להעבירם דרך ובאמצעות התובעת..".(סעיף 76 לכתב התביעה המתוקן).
- עוד טוענת התובעת כי אבי ואמיר, במסגרת תפקידם כמנהלי וסוכני מכירות בכירים בתובעת וכמי שהיו בקשר בלעדי עם לקוחות התובעת, קיבלו מידע שהקנה לתובעת ולהם יתרון מסחרי על כל ספק או גוף אחר בשוק. נטען, כי המידע הסודי נבע מהקשר החם שהתקיים בין התובעת לבין המנהלים הבכירים אצל לקוחות התובעת שאבי ואמיר נחשפו להם במסגרת תפקידם עבור ובשם התובעת. מדובר במידע אשר לא היה נגיש; הקשר ללקוחות התובעת הושג על ידה לאחר שנים רבות של מאמץ והשקעה, עת הוא לא היה נגיש לציבור; אבי ואמיר ביקשו להעביר את המידע הסודי לאיריס שיווק ו/או ליעקב כדי שהם ייהנו ממידע זה, על חשבון התובעת וללא כל מאמץ מצדם.
- לגישת התובעת אבי ואמיר העמידו עצם במצב של ניגוד עניינים בין חובת הנאמנות לתובעת לבין רצונם ליהנות ולנכס לעצמם את כל או רוב לקוחות התובעת בתחום מוצרי הקורונה ואת העסקאות עם לקוחות אלו. לדבריה, הם עשו זאת על ידי שימוש ציני וחמור במידע סודי שהובא לידיעתם בדבר צרכי לקוחות התובעת והמחירים שהם מוכנים לשלם עבור מוצרים, והעמידו עצמם בניגוד עניינים עם תפקידם וחובת הנאמנות ותום הלב בכך שהתקשרו בעסקאות או מנעו מהתובעת עסקאות שהם עצמם ביצעו דרך ובאמצעות איריס שיווק.
- מנגד, לטענת הנתבעים, איריס שיווק ויעקב הצילו את התובעת בתקופת הקורונה והביאו לה רווחי עתק, כל זאת עד שצפריר החליט כי אינו מעוניין להתעסק עוד בציוד מיגון (כפפות), ובהתאם להחלטתו כאמור, התובעת הפסיקה לטפל בהצעות לציוד מסוג זה. עוד נטען, כי אבי ואמיר לא העבירו מידע סודי כלשהו של התובעת לאיריס שיווק וליעקב, שכן התובעת מעולם לא עסקה בציוד מיגון (כפפות). כמו כן, נטען כי הם לא ניכסו עסקאות של התובעת לאיריס שיווק.
- עיון במסמכי התיק מלמד כי התובעת לא הצביעה על סוד מסחרי הראוי להגנה והסתפקה באמירות כלליות שאינן מפרטות את מהות הסוד המסחרי שהועבר כנטען. לא הונחה תשתית ראייתית המצביעה על הרשאה ייחודית שניתנה לאבי או לאמיר למידע המצוי בליבת הפעילות של התובעת - לרבות שיטות עבודה, תובנות עסקיות, מחירים ייחודיים או תנאי תשלום ייחודיים ללקוחות התובעת. לא הוכח אם כן כי למידע שהיה ברשותם היה ערך ממשי כנדרש על פי הדין וההלכה הפסוקה. התובעת בחרה שלא להגיש נתונים אשר היוו סוד מסחרי לשיטתה, ולו במעטפה סגורה לעיני בית הדין בלבד. הטענות הכלליות שהעלתה התובעת אינן מפורטות די הצורך על מנת שניתן יהיה לקבוע כי אלו עולים כדי סוד מסחרי הראוי להגנה. לאור האמור לעיל, מסקנתנו היא כי התובעת לא הביאה ראיות להוכיח טענתה לקיומו של סוד מסחרי.
- עוד נציין, כי התובעת אף לא טרחה לציין כיצד נקטה באמצעי זהירות להגנה על המידע הסודי עליו היא מבקשת להגן. אין טענה בפי התובעת כי המידע אשר היה מצוי אצל התובעים היה מוגן באמצעות הרשאות לתיקיות וכי היה ידוע אך לאבי או לאמיר בחברה. עוד יובהר כי מדובר בתחום חדש אליו נכנסה התובעת (מוצרי מיגון כגון כפפות ומסכות להן הייתה דרישה רבה בתקופת הקורונה), עובדה המחזקת את המסקנה לפיה התובעת לא אחזה בסודות מסחריים בקשר עם עיסוק זה.
האם התובעת זכאית לפיצוי מכוח הפרת חובת הנאמנות ותום הלב?
- כלל מושרש וידוע הוא כי בין עובד למעסיק מתקיימים יחסים שהינם מעבר ליחסים חוזיים רגילים על כן, חבים הם זה לזה חובות מוגברות של אמון ותום לב, הנובעים מהוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 מכוחו חלה דוקטרינת תום הלב במשפט האזרחי, והנורמות לקיום חיובים הנובעים מחוזה.
- חוזה העבודה בין הצדדים לו מבוסס על חובת הנאמנות, חובת תום הלב וחובת ההגינות הנטועות בבסיס מערכת היחסים בין הצדדים, בין אם צוינו במפורש בהסכם ובין אם לאו (ראו- בית דין גבוה לצדק 1683/93 יבין פלסט בערעור מיסים ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מז((4) 702). בהתאם לכך על העובד והמעסיק חלות חובות הדדיות הנובעות ממערכת היחסים בין הצדדים, אשר בין היתר כוללות איסור העובד להתחרות במעסיקו תוך הגנה על אינטרסים מסחריים של המעסיק והתנהלות ביושרה ובהגינות כאשר חובת האמון בה חב עובד כלפי מעסיקו, מטילה נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובה הרגילה הנובעת מקיום חוזה בתום לב. כן נפסק כי חובת האמון כוללת גם הימנעות ממצבי ניגוד עניינים בין עבודה ראשית לעבודה נוספת פרטית (ראו- ערעור משמעתי עובדי מדינה 6529/03 קליגר - נציבות שירות המדינה , פ"ד נח (1) 734).
בעניין ערעור אזרחי 189/03 גירית בערעור מיסים - אביב ואח', פד"ע לט 728, ש' 742 (18.12.2003) פסק בית הדין הארצי כדלקמן: