ת. לא.
ש. פסקה?
ת. ממש לא.
ש. לעצמך?
ת. לא.
ש. ליואב?
ת. לא.
ש. לא שלחת איזו הודעה? איזה מייל?
ת. לא.
ש. הודעת לקובי חבר שלך היקר בדרך כלשהי כתובה?
ת. לא.
ש. לקליינר?
ת. לא.
ש. שום דבר לא כתוב?
ת. לא.
[...]
ש. אני עדיין חוזר לטענה שלי שזה אירוע דרמטי, אני לזה שזה אירוע דרמטי כי אתה, מישהו בא אומר לך תקשיב, קבל כסף, שב, אל תעשה כלום, אתה באירוע הזה כדי לשמור עליך ולהיות איך אומרים? באופן הכי בסיס לדאוג שתקבל את הכסף שאתה טוען שמגיע לך, אתה אמור לתעד את זה, איך זה שהדבר הזה, כל כך דרמטי, יודעים אותו רק חבריך הטובים... זה לא כתוב באף מקום, אף אחד לא מוציא על זה הודעה, עורכי הדין לא כותבים יעקב שלום, בישיבתך עם מר קוך ביום זה וזה, במסעדת זה וזה, אמרת לקוך שב בצד, תאשר לנו בבקשה שמר קוך לא יעשה כלום והוא יקבל את שכר טרחתו?
[...]
ת. הבט, אתה צריך להבין, האירוע כולו נעשה בין חברים... עכשיו נניח ואני אלך, אכן, לא מתועד, אני אומר בדיעבד טעיתי, טעיתי שלא תיעדתי, אבל סמכתי על אנשים...
[...]
ת. אולי טעיתי שלא תיעדתי, אבל אני קיבלתי חיזוק לזה בשלב יותר מאוחר גם מאחרים שדיברו איתו, לשיטתך הם משקרים.
ש. חברים שלך.
ת. חברים שלי לא הופך אותם לשקרנים.
כב' השופטת: מי היו אותם חברים?
ת. עו"ד מיכאל קליינר אמר לי את זה ועו"ד רונן פרץ אמר לי את זה שהם אמור לו את זה, הם אמרו לו את זה, הוא אמר להם והם סיפרו לי.
ש. מי זה הוא?
ת. מר אטרקצ'י.
[...]
ת. תראה, אני אומר עוד פעם, יכול להיות שעשיתי טעות שלא תיעדתי, אני אומר לך בכנות, אני יכולתי להתחבר ליעקב, יכולתי לראות בו חבר... אני אדם של מילה, אולי בניגוד למה שאתה חושב, אני בן אדם של כבוד, ואני אומר לך, גם אם לא היה הסכם, אם הייתי לוחץ יד עם יעקב בלי הסכם חתום הייתי יוצא לדרך, מספיק לחיצת יד, זה הדור שאני שייך אליו." (פרוטוקול דיון מיום 6.12.2022, עמ' 542 ש' 18 – עמ' 544 ש' 1).
- בנוסף לעדויות שהובאו על ידי התובעת בנוגע ל"הודעת החדילה" שנמסרה כביכול, שנדחו על ידי כמפורט לעיל, טענה התובעת כי היה היגיון עסקי וכלכלי למתן אותה הודעת חדילה, וזאת לנוכח העובדה כי באותם מועדים היה על הנתבעים לשלם תשלומים רבים ליסודות: "קצב ההחתמה היה מהיר, כעבור פחות משנה הגענו ל-70%, על פי ההסכמים שהיה לאאורה עם רימונים ויסודות ב-75% או 80% הם היו צריכים להעביר מיליונים, והם עוד לא הגיעו לשלב של אישור תב"ע, היתר בנייה, הם היו רחוקים מזה מרחק עצום, ולכן ההיגיון העסקי, ואמרתי אני הייתי כמוהו, ההיגיון העסקי אמר חבר'ה, תעצרו רגע את ההחתמה, אל תרוצו איתם, אל תעצרו, אבל לא במילים האלה, אל תרוצו עם ההחתמה, במשתמע, לכן ההצעות היו שנתתי חלקן נדחו גם, לא צריך למהר עם ההחתמה, זה היה רוח הדברים" (עדותו של רמי, פרוטוקול דיון מיום 6.12.2022, בעמ' 537 שו' 30 – עמ' 540 שו' 2).
- אטרקצ'י נחקר בסוגיה זו (ראו השאלה שהופנתה אליו בעמ' 1025 שו' 10-1), והשיב בעמ' 1026 שו' 25-1: "זה לא המצב, הרי הם חתמו על הנספח שאתה מציג אתה אומר באוקטובר, אני מאמין לך למרות שאני לא רואה פה תאריך, בסדר? אני מניח שאתה צודק. אז קודם כל חתמו באוקטובר. גם באוקטובר לא היה 80% ואני חושב שההסכם הזה מיטיב איתם מאשר ממני, למה? אני אסביר. כי אני דרשתי בעת ההיא, כשאמרו לי אנחנו קרובים ל-80%, תביאו נייר חתום מקרן פרשקר שהיא מייצגת, שיש 80%. אין דבר כזה. לקח להם עוד שנתיים להגיע לדבר הזה, כי היו שם מלא באגים בדבר הזה. ולכן הם לא זכאים ל-80%. יחד עם זאת, הם באו ואמרו ויש פה מקדמה, נתנו להם חלף מקדמה ו-, בואו, אנחנו לא ילדים. באוקטובר 14', הרי לא סתם כתבנו מתי שהתב"ע תופקד להתנגדויות...". ואכן, נחתמה תוספת בחודש אוקטובר 2014 אשר דחתה את מועד התשלום, ראו מוצג 17 שהתקבל במהלך העדויות. לכן, ההיגיון מחייב שאם הודעת החדילה ניתנה כדי להאט את קצב ההחתמות ולדחות את התשלום ליסודות, אזי משהוסר "איום" התשלום המידי, התובעת הייתה מתבקשת לשוב ולפעול על פי חיוביה להסכם. טענה כזו לא נטענה ולא הוכחה.
עוד ראיתי לנכון להזכיר גם את כלל עתיק היומין המעוגן בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית הקובע כי כאשר מדובר בשינוי חוזה שנערך בכתב, מכוח דרישת הרישא לסעיף, הוכחת דבר העומד בסתירה לאמור בו תיעשה אף היא בכתב (קדמי – חלק שלישי, בעמ' 1462-1460). כלל זה אמנם אינו מוחלט, אך בענייננו הוראת החדילה מתיימרת לשנות את תוכנו של ההסכם ואת חיוביה של התובעת באופן ניכר; אין בהודעה זו כל היגיון כלכלי וספק רב בעיני אם איש עסקים מנוסה כמו אטרקצ'י היה נאות לשלם לתובעת מיליוני שקלים כשזו האחרונה יכולה לשבת "רגל על רגל", במיוחד כשמדובר בחברה ציבורית (אאורה השקעות) המחויבת בדיווחים לציבורי משקיעיה.
- עד כה דחיתי את טענת זניחת ההסכם שהועלתה על ידי הנתבעים; בנוסף, דחיתי את טענת החדילה אשר הועלתה על ידי התובעת. כפועל יוצא, ההסכם שנכרת בין הצדדים לא בוטל; לא נזנח; ולא שונה. משכך, יש הכרח לברר מהם החיובים המוטלים על כל אחד מהצדדים במסגרתו; האם חיובים אלו קוימו וכפועל יוצא – האם התובעת זכאית לתמורה המובטחת מכוח ההסכם.
כללי הפרשנות החלים בענייננו