ב. חיים פייגלין מתחייב, כי הוא או מי מטעמו ירכשו את מניות המבקשת 2 במשיבה.
מוסכם, כי המבקשת 2 תמכור את המניות שבבעלותה במשיבה, למי שחיים פייגלין יורה.
הערכת השווי של המניות תעשה נכון ליום 1.4.97.
בקביעת שווי המניות, רשאי כל צד להביא כל ראיה ומומחים מטעמו, והצדדים יגישו לכל מומחה כל עזרה וסיוע.
ג. הבקשות שהוגשו עד כה [ב]תיק בש"א 2276/98, 2283/98 תימחקנה, ללא צו להוצאות, ופעילות המשיבה תתבצע כפי שנהגה בטרם ניתן צו המניעה הזמני הראשון ב-2.7.98.
ד. דבר ההסכם יובא לידיעת כל הגורמים שקיבלו אינפורמציה על הסכסוך שבין הצדדים.
- עוד קודם לכן, במסגרת תביעה נפרדת שהתנהלה נגד חברת קטלנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוצא נגדה צו מניעה האוסר עליה לעשות כל עסקה בנכסיה (להלן: צו המניעה). צו המניעה, שהוצא כבר ב- 22.12.1997, אסר בין היתר על מכירת מניותיה בצמח. קטלנה וגני סמדר הגישו, לאחר החתימה על הסכם הפשרה, בקשה לשינוי ההסכם, כך שיכלול סעיף לפיו העברת המניות תתבצע רק "אם וכאשר יוסר צו המניעה ... ובכל מקרה כאשר הדבר יתאפשר לה מבחינה חוקית". הבקשה הגיעה אל בית המשפט במהלך פגרת הקיץ, אל כב' השופטת ש' וסרקרוג. השופטת וסרקרוג החליטה כי אין דחיפות לדון בבקשה בזמן הפגרה, אך ציינה כי אם יסכימו לכך שני הצדדים בעתיד – לא תהיה מניעה לאשר את השינוי. בפועל לא פנו בעלי הדין בבקשה נוספת, וההסכם נותר ללא שינוי. ביום 18.10.1998 התקיימה ישיבת הבוררות הראשונה בפני הבורר. במהלך הישיבה נדונה בעיקר בקשת קטלנה לעיין בדוחות הכספיים של צמח. בהתייחס לצו המניעה הצהירו הצדדים כי הם "מסכימים שהעברת המניות למר פייגלין תהיה כפופה להסרת צו המניעה". בסיום הישיבה קבע הבורר כי קטלנה היא התובעת העיקרית בהליך הבוררות, ולכן עליה להגיש כתבי טענות ראשונה, תוך 30 ימים. בפועל, מעולם לא הוגשו כתבי הטענות, ולאחר אותה ישיבה הפסיקו הליכי הבוררות ולא ניתנו החלטות נוספות של הבורר.
- ב- 04.06.2003, קרוב לחמש שנים לאחר אותה ישיבת בוררות, פנתה קטלנה לבורר בבקשה לחדש את הליכי הבוררות. בתגובה, השיבה צמח כי פייגלין אינו מחזיק עוד במניות צמח וכי המחלוקות שהובילו לפניה לבורר אינן רלוונטיות עוד. לאור זאת לא חידש הבורר את הליכי הבוררות. רק ביום 17.03.2005, כשנה וחצי לאחר הפניה החדשה לבורר, וכשש שנים וחצי לאחר ישיבת הבוררות, הגישה קטלנה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי. קטלנה עתרה לחייב את פייגלין לרכוש ממנה את מניותיה בצמח לפי שוויין באפריל 1997, ולמעשה – לאכוף את הסכם הפשרה. קטלנה טענה כי משקיבל ההסכם תוקף שיפוטי – זניחת הליך הבוררות אינה מספיקה כדי להביא לביטולו. ובכל מקרה, כך נטען, כשלון הליך הבוררות אינו משפיע על העברת הזכויות במניות, אלא רק על הדרך בה יקבע גובה התשלום עבורן, ומשום כך עומדת לה הזכות לדרוש את קיום אותם חלקים בהסכם הנוגעים לרכישת המניות על-ידי פייגלין. בתגובה הגיש פייגלין המרצת פתיחה בה עתר להצהיר כי ההסכם בטל מעיקרו, בעילה של טעות או הטעיה בעת כריתת ההסכם, שמקורה באי ידיעתו אודות צו המניעה. לחילופין טען פייגלין כי ההסכם בוטל כדין, בהתנהגות הצדדים ובזניחת הליכי הבוררות. פייגלין טען כי בהסכם לא הועברו לו מניות או זכויות מכר, מאחר שהעברתן הותנתה בהכרעה במחלוקות שהתגלעו בין הצדדים. לפיכך, משפקעו הליכי הבוררות – מניותיה של קטלנה נותרו בידיה וההסכם כולו פקע.
- בית המשפט קמא דחה את טענתו של פייגלין כי ההסכם בטל מחמת טעות או הטעייה, מכיוון שלאחר שנודע לפייגלין על צו המניעה, בחר להמשיך את ההסכם ולא דרש לבטלו. אולם בנוגע לתוקף ההסכם כיום, העדיף בית המשפט את פרשנותו של פייגלין ופסק כי התחייבות הצדדים למכר עתידי של המניות הותנתה בקיום הליך הבוררות ובפתרון מוסכם של מלוא הסכסוכים. משכך, הסכם הפשרה לא העביר סופית את המניות מקטלנה לפייגלין או למי מטעמו, וכל זמן שהליכי הבוררות לא הגיעו לסיומם – ההתחייבות למכר המניות לא נכנסה לתוקף. בית המשפט פסק בנוסף כי הליך הבוררות נזנח וננטש על ידי כל הצדדים במשך שנים, וכי הזמן למתן פסק דין חלף, ולכן הסכם הבוררות כולו פקע. בגלל זניחתה את הבוררות, כך נפסק, קטלנה אינה יכולה להישמע בטענה כי עליה לקבל את תמורת המניות. בית המשפט קמא אף פסק כי הדרישה לאכוף היום את החוזה מנוגדת לחובת תום הלב. לאור קביעות אלו, קיבל בית המשפט קמא את תביעתו של פייגלין, והצהיר כי הסכם הפשרה וההחלטה שנתנה לו תוקף שיפוטי – מבוטלים. תביעתה של קטלנה, לכן, נדחתה. מכאן הערעור.