")1) קבלת פיקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ ;
(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי, וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה :
(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח ;
(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
(3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ ; "
עוד נקבע בהוראת סעיף 2(ב) כי: "התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר לתיתו."
נוסף על כך, נקבע בסעיף 2(ד) לחוק כי:
"בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של סירוב כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לענין מתן שירותים, ואם לא נתקבלה מהמפקח הודעה על התנגדותו למדיניות האמורה, ייחשב כסביר סירוב הנובע מאותה מדיניות."
הוראות סעיף 2 לחוק הבנקאות שירות ללקוח, קובעות הלכה ולמעשה שני מסלולים לבחינת סירובו של הבנק –
האחד- אשר ניתן להתייחס אליו כאל "מסלול סל" – בהתאם להוראת סעיף 2(א), במסגרתו נקבע כי יש לבחון האם הסירוב הוא סביר וזאת, מבלי שקיימת התוויה בחוק באשר לאופן בו יש לקבוע את סבירות ההחלטה.
השני – ספציפי, בהתאם להוראות סעיף 2(ד), במסגרתו נקבע כי עצם קיומה של מדיניות מאושרת של הבנק יש בו בכדי להקים לבנק, המתבסס על מדיניות כאמור, הזכות לסירוב סביר למתן השירות.
הוראת סעיף 2 לחוק הבנקאות שירות ללקוח, המחילה הסדר מיוחד בגדרו חובה סטטוטורית על התאגיד הבנקאי לספק שירותים, נובעת בין היתר מכך, שהזכות לספק שירותים אלו יוחדה לתאגידים בנקאים ומשכך, אין באפשרות הציבור לקבלם אלא מתאגיד בנקאי כדין. זאת ועוד, החובה למתן שירות נובעת מפער הכוחות המובנה שבין הבנק לבין הלקוח ומכך שתלותו של הלקוח במוסד הבנקאי נוגעת לקבלת שירותים חיוניים לציבור [ראו הצעת חוק הבנקאות שירות ללקוח (תיקון 12) קידום התחרות), התשס"ז- 2007, ה"ח 76,77].
אציין כי מכלל הלאו המופיע בסעיף זה, ניתן לשמוע את ההן קרי, תאגיד בנקאי רשאי לסרב ליתן את השירותים המנויים בסעיף ובלבד שמדובר בסירוב סביר.
בהוראת סעיף 2(א), נקבע כאמור כי הבנק לא יסרב סירוב בלתי סביר למתן שירות ואולם, המחוקק לא חיווה דעתו באשר לשאלה מתי יחשב סירוב כסביר. לשאלה זו, נדרש בית המשפט העליון ברע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ (1.11.15) (להלן: "פסק הדין בעניין עמותת איעמאר"). באותו העניין, קבע בית המשפט העליון תחילה כי נטל ההוכחה לסבירות הסירוב מוטל על הבנק. עוד נקבע כי אמנם אין די בחשש ערטילאי להתנהלות בלתי תקינה בחשבון, ואולם נטל ההוכחה הנדרש מהבנק הינו נמוך ממאזן ההסתברויות ותואם לנטל הנדרש מרשות מנהלית בעת קבלת החלטה המצויה במסגרת שיקול דעתה. נוסף על כך, מנה בית המשפט העליון את קשת המקרים האופיינים לקבלת החלטה סבירה בדבר סגירת חשבון. ובלשונו של בית המשפט העליון מפי כבוד השופט סולברג: