והנה, בנסיבות המקרה הנוכחי האב הציג ראיה חותכת לביסוס טענתו, אליה אפנה מיד.
הראיה המרכזית – הודאה ברורה של הבן
- מסכים אני עם חברי כי הראיה המרכזית של המערער לסיכום שגיבש עם בנו מצויה בשיחה מיום 12.5.20 עוד טרם פרץ הסכסוך ביניהם. לשם הנוחות אחזור ואציג אותה:
המערער: שכחת שבתיאוריה אני אמור ל – אני אמור להיות שותף בחמישים אחוז ב[חברה], נכון? שכחת את זה?
המשיב: בפועל ובפועל זה קורה, אבל זה רק בתיאוריה, כי אין על זה שום דבר מוסכם, אלא אם כן תחדש לי ויש על זה איזה שהוא מסמך מוסכם.
המערער: מה זה אין זה שום דבר מוסכם? יש מאוד מוסכם...
המשיב: בינינו.
המערער: נכון.
המשיב: באופן פורמאלי בוא נאמר, נכון?
המערער: נכון.
המשיב: אתה צודק...
המשיב: מה שמוסכם, מה שמוסכם...
המערער: נו?
המשיב: זה, זה פורמלי, כן? אני רק עומד בהסכמים גם אם הם לא חתומים על דף נייר,
המשיב: שאתה שותף חמישים אחוז...
המשיב: ואני שותף חמישים אחוז ועקב זה שאני עובד במפעל, אני גם מקבל משכורת.
המערער: נכון...
המשיב: לפי דבריך לפחות, אז אנחנו שותפים ברווחים חמישים אחוז, חמישים אחוז אתה יכול לקחת רק מהרווחים, זה מה שמוסכם...
המשיב: עד היום אל תאשים אותי, לא הרווחנו כסף, מה אתה רוצה ממני? אנחנו רק מפסידים, מה אני אשם?
המערער: אתה לא מפסיד...
המשיב: אתך אי אפשר להפסיד...
המערער: בסדר... [ההדגשות הוספו].
מדובר בהודאה מובהקת של המשיב. בפתח השיחה המערער מציין כי בנו "שכח" שאביו אמור להיות שותף בחברה בחמישים אחוז. והבן אומר במהלך השיחה כי אכן יש שותפות של חמישים אחוז, אלא שיש לקחת בחשבון שהיא מקנה שותפות ברווחים, והיות שכך יש לנכות את עלויות שכרו ועבודתו בחברה; והיות שהחברה מפסידה בשלב הזה, אז לא עומדים רווחים לחלוקה.
אעיר כאן כי כל היושבים בדין נתקלים לא אחת בהקלטות, שבהן צד מעוניין שם דברים בפי הצד שכנגד; או מציג מלל שלם המרכז את טענותיו, ומנסה ללמוד את הסכמת הצד שכנגד אם זה שותק ולא מוחה. לא כזה הוא המקרה שלפנינו. הבן עצמו הוא שהציג את פרטי ההסכמה בשיחה. הוא עמד על הדברים באופן חד וברור ולא מסויג, למעט ביחס לעניין אחד: ניתן יהיה לחלק את הרווחים בתנאי שיהיו רווחים. ומדובר בחלוקת רווחים נטו, לאחר ניכוי ההוצאות, ובהן הוצאות עבודתו.
- לטעמי מדובר בראיה חותכת. וכיצד זה ניתן להדוף את התוצאה המשפטית הברורה העולה, לכאורה מהשיחה?
חברי מקבל (בפסקה 6 לחלק ה' לחוות דעתו) את עמדת בית משפט קמא, שהתייחס להקלטה. על פי גישה זו היה על האב, כמי שלקח תחת חסותו את הבן, להבהיר לו את הדברים. להסבירם כראוי, ולהעלות את ההסכמות על הכתב. והיות שלבן אין הבנה מקצועית, וודאי שלא משפטית, אסור היה לאב לנצל את ההישענות של בנו עליו.