אין ספק כי גישה זו היא ראויה ואף רצויה, אך אין היא יכולה, לטעמי, לסתור את קיומן של הסכמות ברורות, שהבן מודה בהן. קיומה של שותפות מהסוג שעל הפרק אינה מותנית בדרישת כתב פורמלית. כפי שראינו, דרישה שכזו חוטאת לעצם הייחודיות של מערכות היחסים המשפחתיים. אכן, בהיעדר כתב קשה תהיה מלאכת ההוכחה, אך האב עמד בה נוכח השיחה שהציג, המשקפת הסכמה שהבן הכיר והפנים.
אשר לבן, גם אם אין הוא בעל ניסיון משמעותי בתחום תעשיית המזרונים, הוא הבין היטב את תנאי ההסכמה. סוכם על שותפות, המקנה חלוקה של חמישים אחוזים ברווחים, בכפוף לניכוי הוצאות, ובהן הוצאות עבודתו.
נראה כי בית משפט קמא סבר שקבלת טענת האב תוביל למצב בו יינתן גמול לניצול של חוסר הניסיון של הבן. וגם כאן, דאגתו של בית המשפט היא ראויה מהבחינה העקרונית, אך אינני סבור שהיא מתאימה לנסיבות העניין. הבן הרי היה חסר ניסיון ממשי בתחום. אומנם הוא הועסק על ידי אביו עוד לפני הקמת החברה, אך ודאי שלא היה ביכולתו לרכוש מפעל בכוחות עצמו ולהפוך לבעליו. מדובר במי שמצוי היה בראשית דרכו המקצועית בתחום.
ברור אם כן שהסיכום אליו הגיע עם האב שיפר את מצבו. הרי האב יכול היה לממן את יתרת הרכישה, ולא לתת לבן דבר. מדובר בפעולה מבורכת שבה האב קידם את בנו, ואיפשר לו להיכנס לעולם המקצועי של התעשייה הרלוונטית, כמי שמנהל מפעל לייצור מזרונים. לכן לא נראה לי כי שימוש במונחים של עושק או ניצול מתאימים לענייננו. על מנת שיקום עושק, על תנאי החוזה להיות "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 344 (2005)). שותפות בה שני הצדדים השקיעו כמות שווה של משאבים ברכישת הנכס, ושעה שפירות השותפות מתחלקים ביניהם שווה בשווה אינה משקפת תנאים חוזיים עושקים. רחוק מכך.
אשר על כן, איני שותף לעמדת בית המשפט קמא לפיה היה על האב להבהיר דברים כאלה או אחרים לבן או להעלותם על הכתב עובר לגיבוש הסכמות כאלה ואחרות. וודאי שאין כאן ניצול לרעה של פערי כוחות.
זאת ועוד; טיעון העושק מניח כי גובשה הסכמה חוזית, אלא שתנאיה הם כה גרועים עד שאין לה תוקף. אלא שאם נופל טיעון הניצול לרעה, הרי שנותרנו עם התנאים המוסכמים והמחייבים. וכזה הוא המקרה שלפנינו.
- על רקע כל אלה אינני סבור שניתן טעם משכנע שיכול להקהות את עוצמת הראיה שהציג האב, התומכת בטענותיו.
ההסבר החלופי שהועלה על ידי המשיב בבית משפט זה חסר היגיון וסותר את עמדתו של המשיב בבית משפט קמא; מכאן שלא ניתן להעלותו לפנינו
- מובן כי תמלול השיחה האמור תפס מקום של כבוד, אגב בירור הערעור לפנינו. חברי, כב' השופט שילה, מציין כי כאשר נשאל המשיב לפשר הדברים, הוא השיב כי הכוונה הייתה לשותפות ברווחים ולא לשותפות במניות. כלומר, שסוכם כי האב יקבל חלקו מרווחי החברה, אך מכאן ועד שותפות ארוכה הדרך. ועוד השיב כי ככל שהאב יתבע בעתיד כספים בגין הרווחים, יוכל הבן להעלות טענת עושק על מנת להדוף את הדברים.
תשובה זו הניחה את דעתו של חברי. עולה ממנה הודאה, כביכול, בסיכום בין הצדדים לפיו האב יהיה זכאי לכספים בדמות חלק מהרווחים, אך אם הסוגיה תלובן בהליך עתידי, הרי שיטען הבן נגד הזכאות, שכן אביו ניצל את מעמדו, ואת פער הכוחות שבין הצדדים, ועשק את בנו.
- לא אוכל לקבל את עמדת המשיב כפי שהוצגה בפנינו.
- ראשית, נראה כי תשובה זו דווקא עולה בקנה אחד עם עמדת המערער. שהרי מדוע שתהיה לצד כזה או אחר זכאות למחצית מהרווחים, אם הוא לא שותף בנכס המנפיק אותם? נראה שקו טיעון שכזה אינו מתיישב עם ההיגיון הכלכלי, ועם אורחות המסחר המקובלות. יותר מכך. הוא אף פוגע בבן. שהרי אם קיימת שותפות הרי שזו חלה גם ביחס להפסדים ולא רק ביחס לרווחים. מדוע שהבן יסכים לחלוקת הרווחים בלבד ויוותר על שותפות אביו בהפסדים ככל שיצטברו? דווקא הסדר נטען זה מקפח את זכויותיו.
- שנית, וזה העיקר, קו הטיעון האמור סותר לחלוטין את הטענה שהעלה המשיב בבית משפט קמא. שם הציג הבן עמדה חד משמעית לפיה קיבל מאביו מתנה נטולת תנאים וסייגים. כך, בכתב ההגנה שהגיש נכתב (בפסקה 16):
...תמצית הדברים היא כדלקמן: התובע, האב, נתן לבנו ... מתנה – סכום כסף. יחד עם סכום כסף לא מבוטל אשר [הבן] גייס מעצמו, נרכשה חברה בע"מ [...]. החברה היא של [הבן], נועדה [לבן], נקנתה עבורו, ולתובע לא היו כל בקשות או טענות או דרישות ביחס לרכישת החברה, ואף לא יכלו להיות לו, שכן הוא נתן מתנה לבנו על מנת שהבן יוכל לרכוש את החברה עבורו ולמען עתידו [ההדגשות במקור].