באשר למשיב 2 טענה המבקשת כי בא כוחו התייחס לעניינו של שי אסי עדי הערב להלוואתו של שרחון וטען כי המשיבים 1 ו-2 לא איימו עליו מעולם וכי הלה שיקר בעת שטען זאת בפני שרחון, אלא שהתעלם מכך שהאנשים שהתקשרו לשי אסי עדי בשמם של המשיבים הבהירו לו כי במידה ולא יאתר את המתלונן יישא בחובו, נסיבה שהובילה אותו להלחיץ את שרחון על מנת שישלם. המבקשת ציינה כי ב"כ המשיב 2 בחר שלא לטעון נגד גרסת שרחון לשיחות שהוקלטו בהאזנות הסתר ולהסבריו בחקירה כי המדובר בשיחות מאיימות, כמפורט בטיעוניה לעיל.
באשר למשיב 3 טענה המבקשת כי בא כוחו ביקש להסיק כי שרחון לא פנה למשטרה ולא התלונן נגד המשיבים כפי שעשה במקרים אחרים מפני שלא הרגיש נסחט ומאוים, אולם בשים לב למכלול חקירתו של שרחון ולתיאוריו על אודות תחושותיו כתוצאה ממעשי המשיבים, הרי שמדובר במסקנה חסרת יסוד. באשר לטענות הסניגור ביחס לשיחה 6271 לפיה מדובר לכל היותר בשיחה בלתי נעימה שיש בה פנייה לגיטימית אל הערב על החוב, טענה המבקשת כי מדובר בניסיון לנתק את השיחה מהמכלול- מהלחצים בהם היה נתון שרחון כתוצאה מחובותיו למשיבים 1 ו-2 ומהשיחות החוזרות והנשנות כלפיו וכן בדבר פניה אפשרית לערב- אשר היוו הגורם לתחושתו איומים (תמליל חקירתו מיום 24.01.2017, עמ' 37 שורות 28-39, עמ' 38 שורות 3-9, 24, עמ' 21 שורה 5).
- לאחר שעיינתי בתשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המבקשת ובחנתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש בה לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיבים 1-3 בעבירה של סחיטה באיומים.
תשתית זו מבוססת על עדותו של שרחון הנתמכת בעדויות של שי אסי עדי, אחותו של שרחון ובנה וכן בשיחות שנקלטו בהאזנת סתר.
בעדותו מתאר שרחון התנהגות מטרידה ומאיימת שחווה מהמשיבים 1-3, באמצעות שיחות טלפון תכופות, איום בפנייה לבני משפחתו ומימוש הפנייה בפועל. כמו כן מסר שרחון כי המשיב 2 אף הטיל עליו חוב שחייב חברו- עזיזי.
סבורני כי בהתחשב בהקשר בהם נאמרו הדברים ובתוכנם, יש בראיות שהוצגו למלא אחר יסודות העבירה של סחיטה באיומים. ראיות אלה מלמדות כי תכלית המעשים המיוחסים למשיבים 2 ו-3 הייתה להפר את שלוותו של שרחון ולשלול ממנו את אפשרות הבחירה. אמנם שי אסי עדי הסביר בעדותו כי שיקר לשרחון על כך שהמשיבים איימו בפגיעה ברכושו ועשה כן על מנת להניע את שרחון לסלק את החוב, אולם אין מדובר בעדות שקר ואין בה להפחית מעוצמת הראיות. לצד זאת, שרחון העיד על מעשי הסחיטה שנעשו כלפיו באופן ישיר. אין בעובדה כי העדים האחרים, פרט לשרחון, טענו כי לא אוימו כדי להחליש את התשתית הראייתית הקיימת המלמדת על מעשה סחיטה באיומים כלפי שרחון.