באשר למשיב 2 טענה המבקשת כי בא כוחו הפנה לחלקים בעדותו של יניב וטען כי הלה מסר שהמשיב 2 לא איים עליו אלא רק ניבל את פיו, אלא שקריאה מלאה של תמליל העדות מעלה כי יניב הדגים לחוקר שהמשיב 2 איים במוסרו: "אני אזיין אותך, אני זה, אני זה, אתה יודע מי אני? אני פה ... אני שם ... אתה בא איתנו עכשיו, אתה בא איתנו ..." (עמ' 20, שורה 36, עמ' 21, שורות 1-4). נטען כי בניגוד לטענת ההגנה לפיה יניב לא מסר בחקירתו אודות חפץ מאיים עמו הגיע המשיב 2 לביתו של החבר ואמר כי לא ראה דבר, הפנתה המבקשת לעדותו של יניב (עמ' 15-16) וטענה כי מסר שהמשיב 2 עשה תנועה מאיימת וכי החזיק חפץ כלשהו ייתכן כי סכין או חפץ אחר. המבקשת הפנתה לעדותו של יניב בעמ' 42-43 וטענה כי בדבריו אלה ללמד כי הרגיש מאוים על ידי המשיב 2 והוטרד על ידו: "חוקר: הרגשת, הרגשת שסוחטים אותך?... הרגשת מאוים?... שאתה נסחט?... יניב: הרגשתי מאוים, ברור שהרגשתי מאוים. חוקר: ונסחטת... הרגשת, אחרי (מילה לא ברורה) משלם את הכסף... יניב: ברור, הוא היה בא לי פה, לשבוע לחנות... חוקר: אז אנחנו צריכים לשמוע אם הרגשת נסחט, הרגשת מאוים, הרגשת... יניב: הרגשתי לחצים, לא אגיד לך שלא".
- התשתית הראייתית הלכאורית לאישום זה מבוססת על עדותו של יניב. יניב מסר בעדותו כי אוים על ידי המשיב 2 וכי בשל האיום ופחדו מהמשיב 2 שילם לו כספים אף מעבר לקרן ההלוואה והריבית שהתחייב לשלם. בעדותו תיאר יניב מספר אירועים מאיימים. אירוע אחד שבו הגיע המשיב 2 יחד עם אחרים לבית אמו של יניב, ובעקבותיו אמו התקשרה אליו לחוצה וביקשה כי "יגמור איתם". אירוע אחר, בו המתין לו המשיב 2 ליד רכבו בחניון בקניון הזהב, שם איים עליו המשיב 2 באומרו לו "אני אזיין אותך" ועשה עליו "פוזות" וביקש כי יבוא עמו לסיבוב ברכב ויניב סירב. אירוע נוסף שבו הגיע המשיב 2 לחדר מדרגות של בניין בו מתגורר חברו של יניב יואל בן חיים. בצאתו של יניב מהבניין פגש בו המשיב 2 כשהוא חובש קסדה ועשה תנועה כאילו הוא מחביא סכין או חפץ אחר. יניב נבהל וחזר על עקבותיו. בשלב זה המתין המשיב 2 ליניב כשהוא ישוב על אופנועו מחוץ לבניין. יניב יצא מהבניין ואמר למשיב 2 כי יביא לו כסף, על אף שכבר שילם את חובו. יניב מסר כי דרישותיו של המשיב 2 לתשלום היו בניסיון "לשאוב" ו"לסחוב" ממנו כספים שכבר לא מגיעים לו. יניב אף מסר בעדותו כי המשיב 2, יחד עם אחרים, נהג לבוא לחנותו ולהסתובב בה באופן שהטריד את יניב. כמו כן מסר כי פגישותיו היו עם המשיב 2 אך המשיב 1 היה מתערב והיה מתקשר ודורש ריבית.
לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, התרשמתי כי התשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המבקשת מבססת סיכוי סביר להרשעת המשיב 2 בעבירה של סחיטה באיומים שהובילה לכדי מעשה. נחה דעתי כי האמרות המיוחסות למשיב 2 והתנהגותו כלפי יניב עולים כדי יסוד "האיום" לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה היות ויש בהם להטיל מורא בליבו של אדם סביר. האמרות המיוחסות למשיב 2 נבחנות על רקע התנהגותו ונסיבותיהם של האירועים בהן נאמרו. על פי נסיבות אלה, אין מדובר באמרות המהוות "סגנון דיבור" מקובל בין הצדדים או בקללות או באזהרה שכוונתה תמימה. דבריו של המשיב 2 ליניב והתנהגותו כלפיו, שהתבטאה בהגעה במפתיע לבית אמו ובפגישתו במפתיע את יניב בחניון קניון הזהב ובבית חברו וכן הגעה תכופה לחנותו בדרך המלמדת על מעקב אחר יניב ועל כוונה לאיים עליו, מבטאים התרעה בפני סכנה הצפויה ליניב, אם לא יעמוד בדרישותיו של המשיב 2 להעביר לו כספים. בהקשר זה ראוי להדגיש כי בניגוד לטענת ההגנה, לפיה דרישות המשיב 2 את חובו מיניב מהווה דרישה לגיטימית, הנסיבות המתוארות בעדותו של יניב מלמדות אחרת. אין מדובר בעמידה דווקנית על קיומה של התחייבות, אלא על דרישה לתשלום החורג מהחוב ובדרך המטילה אימה על אדם רגיל. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 624/81 וינטראוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.10.1982):