ואולם, ההבדל הוא שב-ע"א 89/674 נתבקשה הוועדה לדחות את הדיון למועד אחר כדי לשמוע את העד כאשר יגיע ארצה, ואילו במקרה שבפנינו המתינה העדה, לפי הנטען כשעתיים, והיתה מוכנה ומזומנה להכנס לחדר כדי למסור עדותה, כלומר, לא היה מדובר בדחיית מועד כלל.
אכן, בצדק מפנה ב"כ המשיבים לכך שלפי סעיף 1 (ב) של פקודת הראיות (נוסח חדש) רשאי בית המשפט לסרב להוציא הזמנת עד אם אין בה צורך, או שהיא נתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת, הסמכות לכך כמובן נתונה לבית המשפט, אך השימוש בה ייעשה בזהירות רבה כשהעקרון הגובר הוא לאפשר לנאשם להביא את הגנתו במלואה בפני בית המשפט.
על כך יש להוסיף שמעיון בפרוט' המקורי, כפי שצורף לתצהירה הנוסף של גב' שרה מרדכי, עולה שעדותו של עד ההגנה תומר שטרית היתה קצרה ביותר, דהיינו, משתי השורות האחרונות בעמ' 3 ועוד 8 ש' ראשונות בעמ' הרביעי.
בנסיבות אלה לא ניתן לאמר ששמיעת עדת ההגנה השניה גב' אורנה פייביש היתה גורמת להכבדה על הדיון. מכל מקום בוודאי שהיה מקום לשמוע לפחות את עיקר עדותה על מנת שניתן יהיה לקבוע לאחר שמיעתה, האם יש בעדותה כדי לתרום לבירור המחלוקת אם לאו.
דבר זה לא נעשה, ומשעסקינן בהליך משמעתי שהוא כאמור מעין פלילי, שתוצאותיו לגבי מי שמורשע בהם עלול להיות בעל משמעות מכרעת, המסקנה היא שהיתה פגיעה באפשרותו של המבקש להביא את מסכת ראיות ההגנה באופן מלא לצורך הגנתו.
כז. טענה נוספת של המבקש היא שפסק הדין על פיו הורשע יש בו שימוש שגוי בעקרון נטל ההוכחה ומידת ההוכחה שכן בליבו של הדיין המשמעתי נותר "חשד סביר" ולאורו החליט להרשיע את המבקש, והרי הכלל הוא, כמובן, שספק שנותר בלבו של שופט פועל תמיד לטובת הנאשם. (עמ' 38 בסיכומי המבקש פרק 16 י'), וכן בהמשך
סעיפים 16 י"ב + 16 י"ג שבעמ' 39 לסיכומיו.
לענין זה טוען ב"כ המשיבים בעמ' 13-14 של סיכומיו שטענה זו של המבקש נסובה על האמור בסעיף 2 של פסק הדין המשמעתי, והרי אין ספק שהבחינה של המבקש אכן נכתבה בשני עטים, כפי שאמר המבקש עצמו בזמן הדיון, מאידך, אין כל ספק שהרשעת המבקש הסתמכה על עדות עוזרת ההוראה שבזכרונה ובעדותה לא הצליח המבקש להטיל כל ספק, כאמור בסעיף 3 של פסק הדין המשמעתי, ודברי הפרופ' מ. סולטמן בסעיף 4 של תצהירו.
אין בידי לקבל בענין זה את עמדת ב"כ המשיבים וראוי הוא להתייחס תחילה לשאלה מה מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הרשעה בשיפוט משמעתי.