אותו מצב דברים התרחש בבית-המשפט ואף ביתר שאת (שכן בבית-המשפט נאמרו הדברים בקול רם לעומת משפטו הנטען של נאשם 2 אשר נאמר בקול נמוך), והנה העד לא קלט את המשפט האגבי שנאמר. ודוק: בעת שמיעת הדברים הנטענת בפרוזדור בית-הכלא, לא היה מדובר במצב דברים שבמסגרתו אמור היה העד לחדד את חושיו לקראת אמירת אותו משפט, אלא ממש כמצב שבו היה נתון בעת עדתו.
מעבר לכך, אני מקבל את הטענה, כי אם העד שמע משפט אמת, אין שום סבירות או היגיון בהתנהלות שלטונות שב"ס, אשר קיבלו לכאורה ראייה טובה לעבירה חמורה ביותר שעתידה להתבצע – כוונה להחדיר 10 גרם סם מסוכן "מחר"– והנה לא נעשו כל מהלכים חקירתיים כדי לבלום את אותו מהלך עברייני ולהביא את המנסים לדין. לא בוצעה חקירה, לא בוצע חיפוש, לא בוצעה כל היערכות חקירתית לקראת החדרת הסם הנטענת, ואם החשד היה שנאשם 2 ביקש משחר בשארי כי יתאם ויצור קשר חלילה עם הנאשם שעתיד להגיע לביקור – היכן כל המהלך החקירתי המתבקש בעניין זה כדי לקשור את הקצוות.
ומה לגבי חקירתו של שחר בשארי שהיה צד לשיחה ?
בהחלט יתכן, כי בעקבות אותה אמירה נעשו מהלכים חקירתיים, מודיעיניים, אחרים, כחלק מתוכנית חשיפה או חקירה סדורה, מתוכננת ומכוונת, כפי שלעתים קורה, או שהיה מצופה שיקרה, אולם איש לא העיד בפניי שכך היה, באופן שיכול לקשור בין האירועים הללו להתרחשות סדורה והגיונית אחת עד לפגישה בין הנאשמים.
העד הסתפק בהסבר סתמי: "את הפעולה שלי עשיתי" (עמוד 49 שורה 20 + עמוד 89 שורה 1 והלאה).
בעניין זה יש להניח הנחת ספק, שאחריתו מעידה על ראשיתו. כלומר: כטיב ה"רצינות" החקירתית בסופו של יום, בהתייחס לדברים שנטען כי נאמרו, כך יש להתייחס לטענה כי דברים אלה נאמרו מראשיתם. הנה כי כן, ניתן לראות באיזו "רצינות" ראו שלטונות שב"ס, בזמן אמת, את מה שרשם העד במזכרו.
שוב אזכיר, כי לא הוצג המקור של אותו זיכרון דברים, ולא הצילום שצילם העד במכשיר הטלפון הסלולארי כדי להעניק לו נופך של וודאות מזמן אמת.
מעבר לכך, קשה לקבל את הטענה, שנאשם 2, נוכח מיהותו העבריינית, יתנסח באופן שיתנסח, כלומר יאמר משפט מפורש אודות כוונה להחדרת סם "מחר" - משפט שאינו משתמע לשני פנים, וזאת בנוכחות סוהר.
מנגד, נטען, בידי ההגנה, כי נאשם 2 ואותו אדם אחר שעמו טוענים ששוחח היו מסוכסכים, ולפיכך אין זה הגיוני שנאשם 2 יגיד דברים מפלילים, שכאלה או יבקש דבר שכזה מאותו אדם שעמו יש לו סכסוך.