אלא שבנוסף לאותן אמרות של בוגנים שאליהן הפנתה המאשימה בסיכומיה (ת/10 ו-ת/16), הוגשו בהסכמה גם אמרות מאוחרות יותר שנגבו מ-בוגנים; ומתברר כי בוגנים חזר בו בהמשך חקירתו במשטרה מהדברים שבהם הודה באמרותיו הקודמות הנ"ל (שעליהן הסתמכה המאשימה בסיכומיה): ראו בעיקר אמרתו של בוגנים ת/24 מיום 1.4.19, שבה ציין כי "האמת שכל מה שסיפרתי לכם היה שקר. הייתי לחוץ... אני אמרתי שטויות ומכרתי לכם לוקשים כדי שהיא [אשתו] תהיה בחוץ כי היא לא אשמה" (ההדגשה בקו הוספה ואינה במקור).
על כן, בניגוד לטענת המאשימה, לא ניתן להסתמך על הדברים שמסר בוגנים בחלק מאמרותיו, כהוכחה מספקת לכך שהוא עבר עבירת מקור – בשים לב לכך שכאמור הוא חזר בו בהמשך חקירתו במשטרה מהדברים שמסר באמרותיו הקודמות (שעליהן הסתמכה המאשימה) וכן בשים לב לכך שהוא כלל לא העיד במשפט דנן ולכך שמשפטו של בוגנים טרם הסתיים.
והרי, למעשה, השאלה הטעונה הכרעה במקרה דנן היא האם המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר קיומה של עבירת מקור, כנדרש בסעיף 3(א) לחוק.
עוד יש להוסיף כי אמנם המאשימה נסמכת בסיכומיה, בין היתר, גם על הוראת סעיף 5 לחוק, שלפיה "לענין סעיפים 3 ו-4 די אם יוכח שעושה הפעולה ידע כי הרכוש הוא רכוש אסור, גם אם לא ידע לאיזו עבירה מסוימת קשור הרכוש" (ההדגשות בקו הוספו ואינן במקור).
אולם, כפי שהובהר בספרות, כאמור לעיל בפרק של המסגרת הנורמטיבית, הגם שהתביעה אינה צריכה להוכיח שהנאשם ידע "לאיזו עבירה מסוימת קשור הרכוש" (כפי שנקבע במפורש בסעיף 5 סיפא לחוק) – בכל זאת עליה להוכיח, בנוסף לקיומה של עבירת מקור, כי הנאשם ידע (או עצם עיניו לכך) שמדובר ב"רכוש אסור", דהיינו שמקורו של הרכוש הוא בעבירת מקור דווקא ולא סתם בעבירה או בפעילות בלתי חוקית כלשהי שאיננה מהווה עבירת מקור.
כפי שבצדק ציין ד"ר גיל עשת, ככלל "המונח 'עברה' קשור לפי לשונו וטיבו ל'הרשעה' " (עשת – הלבנת הון, בעמ' 310).
אלא שכאמור לעיל בפרק של המסגרת הנורמטיבית, בעניין ריטבלט נקבע כי אין חובה להוכיח התקיימותה של עבירת מקור באמצעות הרשעה (בעבירת המקור) כתנאי להרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק, ובלבד שהתביעה תוכיח, מעבר לספק סביר, (בין היתר, גם) את עבירת המקור.
זאת ועוד, כזכור, עבירת המקור אינה חייבת להתייחס לנאשם עצמו, אלא יכולה להתייחס לאחר, כמו במקרה שלפנינו שבו עבירת המקור מתייחסת אל בוגנים ולא אל הנאשם. במקרה כזה, כפי שבצדק הדגיש ד"ר עשת, הדבר מציב בפני הנאשם קושי ממשי להתגונן מפני עבירת המקור של האחר, במיוחד כשהנאשם והאחר אינם נאשמים יחדיו בכתב אישום אחד אלא בכתבי אישום נפרדים (כמו במקרה דנן).