על כן, במקרה זה, שבו עבירת המקור אינה מיוחסת לנאשם אלא מתייחסת לאחר (בענייננו – לבוגנים), על המאשימה לציין עוד בכתב האישום מה היא עבירת המקור הספציפית המיוחסת אל האחר ולהקפיד על פירוט מספיק בכתב האישום של עובדות עבירת המקור, כדי לאפשר לנאשם להתגונן כראוי גם מפני עבירת המקור וכדי לשמור על הליך הוגן לנאשם. בפועל, על המאשימה להוכיח, מעבר לספק סביר, גם את עבירת המקור של האחר ואת היסודות הנדרשים לגיבוש הקשר של הנאשם לעבירת המקור של האחר [בענייננו – בוגנים], ויש להקפיד על זכות הנאשם להתגונן גם מפני עבירת המקור המיוחסת לאחר (עשת – הלבנת הון, בעמ' 310, 346, 351-349, 354 ו-356).
דברים אלה של ד"ר עשת, אשר זכו לתמיכה עקרונית מצד המחברים יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט בספרם (גרוסמן בלקין ליכט – איסור הלבנת הון, בעמ' 28-27) וגם מצד המחברים גיורא עמיר, טלי ירון ורועי פלר בספרם (עמיר ירון פלר – עבירות מס והלבנת הון, בעמ' 973-972) – מקובלים בעיקרם גם עליי.
לא בכדי הבאתי בהרחבה, בתחילת הכרעת הדין, את העובדות שנטענו באישום השני בכתב האישום, בעזרת ציטוטים מלאים.
בפועל, המאשימה לא פירטה באופן מספיק באישום השני בכתב האישום את עובדות עבירת המקור הרלוונטית.
כזכור, בעובדות שנטענו בכתב האישום במסגרת האישום השני, צוין כי "הארגון קיבל לידיו כספים מסוחרי סמים ששילמו עבור תיווך לסחר בסמים באמצעות 'טלגראס', והיוו 'רכוש אסור', כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון".
חשוב מכך, המאשימה לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, כי הרכוש של בוגנים הוא "רכוש אסור", באשר היא לא הוכיחה מעבר לספק סביר שמקורו של הרכוש בעבירת מקור דווקא – בין אם עבירת תיווך לסחר בסמים ובין אם עבירת מקור אחרת כגון עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.
אמנם, בסיכומי המאשימה צוין כי "ראשית, בית המשפט ... מתבקש לקבוע... כי רן בוגנים פעל, באמצעות הנאשם, במטרה להסתיר 'רכוש אסור' – אשר מקורו בעבירות סמים ... רביעית, ... הנאשם חשד כי מקורם [של כספי בוגנים] בעבירה אשר לא טרח לברר את מהותה, אך לכל הפחות חשד כי מדובר בעבירת מס, ולעניין זה תפנה המאשימה לס' 5 לחוק איסור הלבנת הון".
אולם, המאשימה כלל לא הוכיחה כי הנאשם היה מודע שמקור הכספים של בוגנים בעבירות סמים (המהוות עבירת מקור) או כי הוא עצם עיניו לכך.
כמו כן, אין די בכך שהנאשם חשד שמקורם של כספי בוגנים בעבירת מס כלשהי.