ולעניין הפרשנות הראויה של סעיף 5 לחוק איסור הלבנת הון – כבר התייחסתי לעיל.
למעשה, המאשימה היתה צריכה להוכיח שהנאשם חשד, חשד ממשי, שמקור כספי בוגנים בעבירות סמים (המהוות עבירת מקור), או בעבירת מס שהיא עבירת מקור – דהיינו עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, דווקא.
בפועל, המאשימה לא הוכיחה, מעבר לספק סביר, שמקור הכספים של בוגנים הוא בעבירות סמים או בעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, וכן היא לא הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשם ידע, או שעצם עיניו לכך, שהרכוש של בוגנים מקורו בעבירת מקור, בהבדל מעבירה סתם, מעבירת מס כלשהי או מפעילות בלתי חוקית כלשהי שאיננה עבירת מקור.
קיים אפוא ספק סביר אם התקיימה הנסיבה של "רכוש אסור", שהיא רכיב חיוני של היסוד העובדתי בעבירה הנדונה.
לסיכום, קיים ספק סביר אם התקיים היסוד העובדתי של עבירת הלבנת ההון, לפי סעיף 3(א) לחוק, באשר המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר קיומה של עבירת מקור ולא הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם היה מודע או כי עצם עיניו ביחס לעבירת מקור דווקא.
למעלה מן הצורך אוסיף כי לנוכח האמור לעיל, ספק בעיניי אם במקרה זה היה הנאשם יכול להתגונן כראוי מפני עבירת המקור המיוחסת ל-בוגנים במסגרת האישום השני המיוחס לנאשם; אך לנוכח מסקנותי האחרות דלעיל ודלהלן, אין מקום להרחיב בעניין זה.
האם הוכח היסוד הנפשי בעבירה של הלבנת הון
- המחלוקת העיקרית בין הצדדים ביחס לאישום הלבנת ההון, נוגעת לשאלה האם התקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה הנדונה, דהיינו האם היתה לנאשם מטרה להסתיר או להסוות את מקור הרכוש של בוגנים וזהות בעליו ואת ייעודם, באמצעות המרת כספי המזומן של בוגנים למטבעות וירטואליים על ידי הנאשם, כטענת המאשימה, אם לאו כטענת הנאשם.
לטענת המאשימה, הכוונה של הנאשם והמטרה שלו להסתיר ולהסוות את מקור הכספים של בוגנים וזהותו ואת ייעודם – נלמדות הן מעצם המרת הכספים למטבעות וירטואליים בצורה אנונימית לחלוטין, שלא מאפשרת לזהות את בוגנים כבעלים, הן מהראיות הנסיבתיות ומהשיחות שהתנהלו בין הנאשם ובין בוגנים בדבר החלפת ארנקים דיגיטליים וכתובות דיגיטליות, הן מהשקרים של הנאשם בחקירותיו במשטרה ומשתיקתו של הנאשם בהמשך החקירה כאשר הוטחו בו הראיות המפלילות.
כמו כן, לשיטת המאשימה, לנוכח מארג הראיות המפלילות נגד הנאשם, עובר הנטל הראייתי אל כתפי הנאשם, אשר היה עליו ליתן הסבר סביר לראיות המפלילות; אך משנמנע הנאשם מלהעיד, הימנעותו מחזקת את ראיות התביעה ואת משקלן, והנאשם אינו יכול לטעון שהיסוד הנפשי הנדרש אינו מתקיים.