[ראו: ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, בפסקה 31 לפסק-דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז (12.8.2012) (להלן: "עניין סלכגי"); ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 37 (21.1.2013); ע"פ 8265/13 מלכיאל נ' מדינת ישראל, בפסקה מב לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (10.3.2016); ע"פ 8345/15 אוחנה נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 לפסק-דינו של כבוד השופט מ' מזוז (19.9.2017); ע"פ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, בפסקה 35 (8.4.2018); עניין בלווא, בפסקאות 48-43 לפסק-דינו של כבוד השופט ע' פוגלמן; ע"פ 8642/19 הייב נ' מדינת ישראל, בפסקאות 203-200 (13.10.2021); גרוסמן בלקין ליכט – איסור הלבנת הון, בעמ' 35-28].
בפסיקה עלתה גם השאלה האם לשם הוכחת היסוד הנפשי של הכוונה המיוחדת בעבירה זו, ניתן להיעזר בהלכת הצפיות. אמנם, במקצת פסקי הדין הושארה השאלה בצריך עיון (ראו עניין סלכגי, בפסקה 43); אך בפסקי דין אחרים נקבע כי ניתן להיעזר בהלכת הצפיות ובלבד שהצפיות התייחסה לאפשרות קרובה לוודאי, וזאת בשים לב להוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין, שלפיה "לעניין כוונה, ראייה מראש של התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן" [ראו למשל והשוו: ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 לפסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק – ביחס לעבירות מטרה בכלל, אם כי לא ביחס לעבירה של הלבנת הון (29.6.2005); ובמיוחד ראו: ע"פ 8235/05 בלס נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (10.1.2007); דנ"פ 1799/07 בלס נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (16.9.2007); עניין תענך, בפסקה 238; עניין בלטי, בפסקה 72; וכן השוו: עניין אלגד, בעמ' 751-749; יצחק קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני העונשין, 558 (1997); בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים 142-141, 160-149 (2020)].
אמרות מפלילות של נאשם – בהבדל מאמרות מזכות
- כפי שהובהר בספרות ובפסיקה, ככלל, אמרות של נאשם בחקירתו במשטרה הן קבילות כראיה, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה – חריג הקבוע בסעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן בקיצור: "פקודת הראיות") – אך זאת בעיקר לגבי אמרות מפלילות, שהן לחובת הנאשם; ואילו לגבי טענות מזכות של נאשם או אמרות מזכות אשר מסר בחקירתו במשטרה וביחס להסברים מזכים שמסר בחקירתו, עליו להעיד במשפטו ולחזור על טענותיו ועל הסבריו המזכים ובכך להעמיד את גרסתו במבחן החקירה הנגדית [ראו למשל והשוו: יעקב קדמי על הראיות (תש"ע-2009) (להלן: "קדמי על הראיות"), בעמ' 142-139; ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני, פ"ד יח(4) 20, 41 (1964); ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 471, 474 (1976); ע"פ 2592/15 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקאות 10-9 (6.7.2016); ע"פ 1828/14 דאהן נ' מדינת ישראל, בפסקה 42 לדעת הרוב של כבוד השופט י' אלרון (27.6.2019)].
שקרי נאשם בחקירתו במשטרה ונפקותם
- שקרי נאשם בחקירתו במשטרה יכולים לחזק את ראיות התביעה, להוסיף למשקלן ולהוות אף ראיה נסיבתית עצמאית לחובתו [ראו למשל: ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3) 465, 470 (1990); ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 (13.1.2003); ע"פ 2468/03 אלבויראת נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (12.1.2009); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 31 (28.5.2007) (להלן: "עניין קייס"); ע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל, בפסקה 18 (30.10.2022)].
עם זאת, יש לנקוט משנה זהירות קודם שמייחסים משמעות ראייתית לשקרים של נאשם. זאת, שכן לעתים שקרי הנאשם נובעים ממתח נפשי או ממצוקה שבהם הוא נתון, או שמטרתם להרחיקו מעבירה שלא ביצע, או למנוע הסתבכותו בה, או שהם נובעים מתוך רצון לחפות על אדם אחר [ראו למשל והשוו: ע"פ 235/60 מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1) 645, 647 (1962); ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 569 (1982); ע"פ 632/83 הרוש נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 253, 268-269 (1985); ע"פ 5152/91 חליווה נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 (17.10.1995); ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001); ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 134 לחוות דעתו של כבוד השופט י' עמית (18.10.2010); ע"פ 3751/11 אבו טראש נ' מדינת ישראל, בפסקה 65 (2.9.2012); ע"פ 2840/17 ניאזוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 72 לפסק-דינו של כבוד השופט נ' סולברג (4.9.2018)].