שתיקה בחקירה ונפקותה
- אמנם, כל חשוד רשאי לשמור על זכות השתיקה ועל הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית ולכן אינו חייב להשיב על שאלות שהתשובות שלו עליהן עלולות להפלילו ואין לראות בשתיקתו "התנהגות מפלילה"; אולם, כפי שהובהר בחוק ובספרות וכן בפסיקה, כאשר מיוחסת לאדם עבירה חמורה שהוא מכחיש – עשויה השתיקה שלו בחקירה לחזק את הראיות העומדות לחובתו, בהותירה את התשתית הראייתית המוצגת נגדו ללא תגובה מצדו. ראו במיוחד: סעיף 28(א) סיפא ל"חוק המעצרים" - חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע כי בטרם החלטה על מעצרו של חשוד, יש ליתן לו הזדמנות להשמיע את דברו וחובה להזהירו כי "אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו" (ההדגשה הוספה ואינה במקור). כמו כן, ראו: קדמי על הראיות בעמ' 20-19; ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789 (1985); ע"פ 881/84 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 436, 439 (1985); ע"פ 470/85 בן גל נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 133, 154-153 (1989); ע"פ 220/17 דנקנר נ' מדינת ישראל, בפסקאות 65-64 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל (29.8.2018); ע"פ 6201/18 טובול נ' מדינת ישראל, בפסקה 109 (28.10.2019)].
הימנעות נאשם מלהעיד במשפט ונפקותה
- כפי שנקבע במפורש בחוק – בסעיף 162(א) לחסד"פ – וכן כפי שהובהר בפסיקה, הימנעות נאשם מלהעיד במשפטו יכולה לחזק את משקל הראיות של התביעה ואף להוות סיוע מקום שנדרש סיוע. כמו כן, אין דין הימנעות מלהעיד במשפט כדין שמירה על זכות השתיקה בחקירה במשטרה. הימנעות נאשם מלהעיד במשפט שוללת את האפשרות לחקור אותו נגדית ולבחון את גרסתו במבחן החשוב של החקירה הנגדית; וכאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעות הנאשם מלהעיד מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד ובכך היא עלולה להוביל להרשעת הנאשם, אלא אם כן יש לנאשם הסבר סביר ומשכנע להימנעותו מלהעיד [ראו למשל: עניין קייס, בפסקאות 40-32; ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 478 (1991); ע"פ 2592/15 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 סיפא (6.7.2016); ע"פ 7915/15 גדבאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 (9.7.2017); ע"פ 1094/17 מסיקה נ' מדינת ישראל, בפסקה 37 (30.1.2018)].
הכרעה על בסיס ראיות נסיבתיות
- כידוע, ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות בלבד – אם הן מובילות למסקנה הגיונית אחת בדבר אשמתו של הנאשם. זאת, לאחר שבית המשפט בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסבריו של הנאשם, במבחני ההיגיון ועל סמך ניסיון החיים, ומצא שהמסקנה ההגיונית האחת והיחידה העולה מהראיות היא המסקנה המרשיעה את הנאשם.
הדרך המקובלת להסקת מסקנות בהתבסס על ראיות נסיבתיות, היא לפי "המבחן התלת שלבי":