"ראשית, על בית המשפט לבחון כל ראייה נסיבתית, בפני עצמה, ולקבוע האם ניתן להשתית על אותה ראייה ממצאים עובדתיים. בשלב השני, יש לבחון, האם מסכת הראיות בכללותה מקימה מסקנה לכאורית, לפיה הנאשם אחראי למעשים המיוחסים לו. למסקנה לכאורית זו, ניתן להגיע על יסוד צירופן של מספר ראיות נסיבתיות, גם יחד, תוך הערכה מושכלת של הראיות הללו, ובהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. לבסוף, בשלב השלישי, ולאחר שהוכחה, לכאורה, אשמתו של הנאשם, עובר הנטל הטקטי אל כתפיו ועליו להציע הסבר חלופי לראיות הנסיבתיות, הסבר אשר עשוי להטיל ספק סביר בהנחה המפלילה העומדת נגדו... ספק סביר עשוי להתעורר מן הראיות הנסיבתיות, כאשר ניתן להסיק מהן מסקנה הגיונית וסבירה, המתיישבת, בנסיבות העניין, עם חפותו של הנאשם, מסקנה אשר ההסתברות לקיומה אינה קלושה, ויש לה אחיזה בחומר הראיות..." [ע"פ 2460/15 ג'בארין נ' מדינת ישראל, בפסקאות 52-51 לפסק-דינו של כבוד השופט א' שהם (4.5.2016) (להלן: "עניין ג'בארין").
וראו גם: ע"פ 2279/15 בורוחוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 לפסק-דינו של כבוד השופט א' שהם (31.1.2016); ע"פ 8962/12 נחמיאס נ' מדינת ישראל, בפסקאות 21-19 לפסק-דינו של כבוד השופט א' שהם (31.8.2016); ע"פ 2697/14 חדאד נ' מדינת ישראל, בפסקאות 75-73 לחוות דעתו של כבוד השופט ס' ג'ובראן (6.9.2016); ע"פ 8808/14 פחימה נ' מדינת ישראל, בפסקה 41 לחוות דעתו של כבוד השופט צ' זילברטל (10.1.2017); ע"פ 2960/14 חזן נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ברון (18.1.2017).
בעניין השלב השלישי דלעיל נקבע כי ההסבר אשר מועלה על ידי הנאשם צריך להיות בעל אחיזה סבירה בחומר הראיות ולא תיאורטי גרידא [ראו למשל והשוו: ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, בפסקה 100 לפסק-דינו של כבוד השופט נ' סולברג (21.1.2015); ע"פ 1081/14 צעלוק נ' מדינת ישראל, בפסקה 58 לפסק-דינו של כבוד השופט סולברג (18.12.2016)].
עוד נקבע בפסיקה כי אף אם הנאשם אינו מספק הסבר המקים ספק סביר בדבר אשמתו, על בית המשפט לבחון, ביוזמתו, סבירותה של אפשרות אחרת אשר עולה ממכלול הראיות ותומכת בחפותו של הנאשם, גם אם היא אינה מתיישבת עם קו ההגנה שננקט על ידו [ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228 (2002); ע"פ 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, בפסקה 39 לפסק-דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן (18.2.2014); ע"פ 5706/11 רון נ' מדינת ישראל, בפסקה 121 לפסק-דינו של כבוד השופט א' שהם (11.12.2014); עניין ג'בארין, בפסקה 52 לפסק-דינו של כבוד השופט א' שהם; ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, בפסקה 60 לפסק-דינו של כבוד השופט נ' סולברג בעניין האישום הרביעי (11.12.2016)].
מן הכלל אל הפרט
האופן החריג שבו ניהל הנאשם הגנתו במשפט
- בטרם אנתח את הראיות העיקריות שהובאו במשפט על ידי שני הצדדים, אקדים ואתייחס לאופן החריג והפסול שבו ניהל הנאשם אישית את הגנתו במהלך כל המשפט, גם כשהיה מיוצג (אף על ידי שני סניגורים, באופן פרטי, במקביל) במהלך פרשת התביעה, וגם לאחר שייצג עצמו במהלך פרשת ההגנה – כפי שיובהר להלן.
כפי שיפורט להלן, הגנת הנאשם לאורך כל המשפט התאפיינה, במידה רבה, במניפולטיביות, בהתחכמויות, בהיתממות, בהתחמקות, בהתקרבנות, בהתנשאות בבחינת "אני ואפסי עוד" (ישעיהו מ"ז ח') תוך אזכור חוזר ונשנה של העובדה שהיה טייס קרבי, בהשתלחויות ובהתקפות חוזרת ונשנות על עדי התביעה, על בא כוחה דאז של המאשימה, על בא כוחה הנוכחי של המאשימה ועל מנהל מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה ד"ר חיים ויסמונסקי (בעיקר בסיכומי הנאשם, כפי שיומחש להלן), ואף על בית המשפט, תוך האשמתם, לרבות את בית המשפט, בהאשמות שווא, תוך עיוות דברי בית המשפט והוצאת הדברים מהקשרם, משל היה הנאשם כביכול שופט בערכאת הערעור, בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". זאת, מבלי שהנאשם ביקש בכל מהלך הבאת העדויות של התביעה ושל ההגנה במשפט, שהמותב יפסול עצמו; וגם כשהנאשם ביקש שהמותב יפסול עצמו, רק בתאריך 27.11.23, לאחר הגשת סיכומי המאשימה ולאחר שהנאשם לא הגיש במועד את סיכומיו (שהיו אמורים להיות מוגשים עד 15.11.23) ללא קבלת רשות מבית המשפט, הוא לא הגיש ערעור על ההחלטה מיום 28.11.23 לדחות את בקשתו לפסילת המותב, למרות שהוא מודע היטב לכל זכויותיו (וטוב שכך) לרבות זכותו להגיש ערעור על דחיית בקשת פסלות, תוך שהוא מרבה להצהיר כי הוא מתייעץ עם מספר עורכי דין – וזו כמובן זכותו המלאה ועל כך אף יש לברך – כנראה ביודעו היטב כי המותב נוהג באופן ענייני וללא כל משוא פנים, כשבפועל במקרים רבים בית המשפט העדיף את עמדות הנאשם על פני עמדות המאשימה, הגם שבמקרים אחרים הועדפה עמדת המאשימה על פני עמדת הנאשם, תמיד מנימוקים ענייניים בלבד.