טענות מקדמיות ובקשות לביטול כתב האישום בגין הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית
כללי
- עוד בטרם נמסר המענה לכתב האישום העלה ב"כ הנאשם דאז, עו"ד א' פינקלשטיין, טענות מקדמיות, בין היתר, של פגם או פסול בכתב האישום, בין השאר בנימוק כי העובדות הנטענות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, וכן הועלו טענות שונות מצד ההגנה לגבי האישומים.
בשלב מאוחר יותר הגישה ב"כ הנאשם דאז, עו"ד א' אייזנברג, אף זאת בטרם החלה שמיעת הראיות, "בקשה מקדמית" לביטול כתב האישום, בעיקר בגין הגנה מן הצדק, בשל כך שלטענת ההגנה לא הועבר אליה חומר החקירה עם הגשת כתב האישום אלא באיחור רב לאחר הגשתו. בקשה זו נדחתה בהחלטתי המנומקת מיום 6.5.21, מהנימוקים שפורטו בה.
כמו כן, על דעת ב"כ הנאשם דאז, החלטתי ביום 14.6.21 כי ההכרעה בטענות המקדמיות תינתן כמכלול ותידחה עד שתהיה התקדמות בהליך הראייתי, כמצוין בפסקה 4 בהחלטתי מיום 14.6.21.
נוסף על כך, במהלך פרשת התביעה וגם בסיום פרשת התביעה הגישה ההגנה בקשות נוספות לביטול כתב האישום בגין הגנה מן הצדק, בין היתר בגין טענות למחדלים מצד המאשימה, אשר לשיטת ההגנה לא הציגה לה במועד חלק חשוב מחומר החקירה וכן לא העבירה לה חומר נוסף שהיה דרוש לנאשם לניהול הגנתו, לרבות פרוטוקולים של משפט הזוטא אשר נערך בבית המשפט המחוזי מרכז בפני הרכב פ"ח נגד ראשי ארגון טלגראס.
לגבי בקשות אלה החלטתי לדחות את ההכרעה בהן לשלב הכרעת הדין, לאחר סיום הבאת ראיות התביעה וההגנה וסיכומי הצדדים, כמפורט בשתי ההחלטות המנומקות, האחת מיום 7.11.22 (במהלך פרשת התביעה) והשניה מיום 5.3.23 (סמוך לאחר סיום פרשת התביעה); זאת, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט, לפי סעיף 150 לחסד"פ, לדחות את ההכרעה בטענות המקדמיות לשלב המתאים – בשים לב לכך שבין המאשימה להגנה התגלעו מחלוקות עובדתיות ומשפטיות אחדות שלא ניתן היה להכריע בהן בטרם סיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה וכן בטרם סיכומי הצדדים.
ההכרעה בטענות המקדמיות
- בפועל, הטענות המקדמיות שהועלו הן חלק מהטענות שהעלה הנאשם שוב בסיכומיו לגוף האישומים המיוחסים לו בכתב האישום; ועל כן, אין מקום לפרטן בנפרד.
לאחר שנשמעו כל עדי התביעה וההגנה ולאחר שגם התקבלו סיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את הטענות המקדמיות של ההגנה לגופן, מהנימוקים שיובהרו בהמשך הכרעת הדין.
ההכרעה בטענות למחדלי חקירה ולמחדלי המאשימה
- בסיכומי הנאשם נטען, בפרק השישי, בין היתר, כי במישור המנהלי יש לזכות את הנאשם "זיכוי מלא ומוחלט", בין השאר בגין "מחדלי חקירה קשים, אי בדיקת כיווני חקירה מזכים", בשל כך שלא נבדקו טענותיו שמדובר בכספי "לקוחות" ובקשותיו שהחוקרים יאתרו את הלקוחות ו/או ייכנסו במהלך חקירת הנאשם לחשבון "מיסטר טנגו" על מנת להיווכח שטענותיו של הנאשם נכונות; וכן בגין מחדלי המאשימה ונציגי התביעה, אשר עולים כדי "התנהגות שערורייתית" ואשר מצטרפים לנימוקים שהועלו בבקשות לביטול כתב האישום (מיום 24.10.19, מיום 28.10.19, מיום 4.5.21, מיום 27.2.23 ומיום 11.3.23) וכן בבקשה לפסילת ראיות עקב חיפוש לא חוקי ובתגובות ההגנה על תגובות המאשימה לבקשות האמורות.
זאת, בין היתר ובעיקר גם בגין "הסתרת חומרי חקירה", "הסתרת ראיות מזכות", "הסתרת חומרים רלוונטיים בהיקפים אדירים", "אי העברת חומרי חקירה תוך שהתובע הקודם שיקר פעם אחר פעם, הן להגנה והן לבית המשפט ..."; וכן בגין העברת הפרוטוקולים, שהיקפם הוא אדיר, של העדויות במשפט המתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז (נגד הנאשמים בחברות בארגון "טלגראס") באיחור רב מאוד, באמצע משפט ההוכחות ורק לאחר הגשת הערעור של ההגנה לבית המשפט העליון על ההחלטה (של השופט התורן) לקבל את עמדת המאשימה ולדחות את בקשת ההגנה בעניין זה; וכן בגין כך "שכל פעולות החדירה לחומרי המחשב שלי נעשו ללא צו בית משפט בתוקף" ובגין כך ש"החדירה לארנק הביטקוין ומיצוי הראיות נעשתה גם היא בניגוד לחוק וללא צו בית משפט בתוקף שכן צו החיפוש אפשר חדירה חד פעמית בלבד לחומרי המחשב".
- כידוע, הפסיקה של בית המשפט העליון המתייחסת לסוגיה של פגמים ומחדלים בחקירה ומצד המאשימה, קובעת כי, ככלל, גם כאשר בית המשפט משתכנע כי היו מחדלים או פגמים, עובדת קיומם של המחדלים או של הפגמים, אין בה, כשלעצמה, כדי להוביל לזיכויו של נאשם בדין. על בית המשפט לבחון האם חרף קיומם של המחדלים או של הפגמים, הוכחה אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו במידת הוודאות הנדרשת בפלילים. עם זאת, כאשר קיימים מחדלים חמורים או מהותיים, אפשר כי יהיה בהם כדי ליצור חשש שמא קופחה הגנתו של נאשם, אם התקשה בעטיים להתמודד כראוי עם חומר הראיות שהצטבר נגדו, או להוכיח את נכונות גרסתו, או למצער להצביע על קיום ספק סביר בשאלת אשמתו. נפקותו של המחדל או של הפגם תיבחן בשים לב למכלול הראיות, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, והמבחן הוא: "האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות... נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה המאשימה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין" [ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, בפסקה ז(2) לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (18.5.2006); וראו גם והשוו: ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (1990); ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 לפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל (21.5.2007); ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 לפסק-דינו של כבוד השופט א' א' לוי (13.5.2009); ע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 לפסק-דינו של כבוד השופט י' דנציגר (18.10.2012); ע"פ 4879/11 ג'רייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 לפסק-דינה של כבוד המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (3.11.2014); ע"פ 4226/11 אבו חדיר נ' מדינת ישראל, בפסקה נ"ב לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (15.2.2016); ע"פ 2350/15 שהאב נ' מדינת ישראל, בפסקה 22 לפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ברון (1.12.2016)].
- במקרה דנן, כזכור, הנאשם כלל לא העיד ובכך הוא נמנע מלהעמיד את טענותיו העובדתיות, גם בעניין זה, במבחן החקירה הנגדית.
זאת ועוד, הנאשם מאשר ששיקר בחקירותיו במשטרה ולפיכך היה לחוקרים יסוד סביר לפקפק בטענותיו של הנאשם בפניהם.