הוכחת קיומו של נזק (שלב תיחום הנזק) ושיעורו (שלב כימות הנזק) מוטלים על הנפגע מההפרה, ועליו לעמוד בחובת הוכחתם במידה של ודאות סבירה (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 808-807 (1981) (להלן: עניין אניסימוב); ע"א 6853/19 בר-טל נ' דה-פז, פסקה 5 (13.7.2021); שלו ואדר, עמוד 348-347 והאסמכתאות הנזכרות שם). נקבע, כי הנתבע אינו נדרש להוכיח את שיעור הנזק ברמה של דיוק מוחלט ו"... די כי יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה, המתחייבת מנסיבות העניין" (עניין קופר, פסקה 42). כלשונם של המלומדים שלו ואדר: "...נפגע מהפרת חוזה התובע פיצוי על נזק ממון חייב להוכיח לא רק כי נגרם לו נזק, אלא גם להביא ראיות טובות להוכחת שיעורו. עם זאת, מדובר בחובה גמישה שתוכנה - ולעיתים אף עצם קיומה - תלויים באופיו המיוחד של הנזק, בנסיבות התרחשותו ובכל נסיבה אחרת המשפיעה על זמינותן של הראיות הרלוונטיות להוכחת שיעור הנזק" (שלו ואדר, עמוד 351).
- בענייננו, לו קוים החוזה, היה התובע מחזיק ב-9.99% ממניות החברה. המניות שהתובע היה זכאי להן מבטאות את זכויותיו הרכושיות והאישיות בחברה (יוסף גרוס, חוק החברות, מהדורה חמישית (2016), עמוד 311). אובדן המניות הוא הנזק שנגרם לו, ומשכך על מנת להוכיח את שיעורו היה עליו לבסס את שוויין. אך התובע לא ניסה להוכיח את שווין של המניות ובסיכומי התשובה טען כי הנתבעים גרמו לכך שלא ניתן לעשות כן מהטעם שהם גרמו לקריסת החברה (סעיף 4 לסיכומי התשובה של התובע). אלא שהמועד הרלוונטי לבחינת שווין של המניות שהתובע היה זכאי להן, אינו מועד קריסת החברה. זאת, שכן העיקרון המנחה לפיו תכלית הפיצוי בגין הפרת חוזה הוא העמדת הנפגע במקום בו היה אילו קוים החוזה, צריך להנחות גם בקביעת המועד הקובע להערכת הנזק (עניין קדם, פסקה 34; ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר, נו(5) 289, 301 (1998). לכן, המועד הרלוונטי לבחינת שוויין של המניות הוא, לכל המאוחר, דצמבר 2021. זה המועד שבו לטענת התובע שלא נסתרה, הורו לו הנתבעים שלא לבוא עוד למסעדה, טענו נגדו שהוא הפר את ההסכם, והתכחשו לאחזקותיו במניות. במועד זה המסעדה עדיין לא קרסה, שהרי לטענת התובע הוא העלה את החברה על פסי הצלחה.
- אך התובע לא ניסה להוכיח את שוויין של המניות שהוא היה זכאי להחזיקן ואף לא טען לפיצויי קיום.
- עמדת התובע היא שהוא זכאי לפיצוי שישיב אותו כלכלית למצב בו היה עובר לכריתת ההסכם עם הנתבעים, כלומר פיצוי שיגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הגנה על אינטרס ההסתמכות אינה מוכרת בדין הישראלי כתרופה כללית בגין הפרת הסכם, הגם שבנסיבות מסויימות הוכרו פיצויים כאלה ונשמעו בהקשר זה דעות שונות (שלו ואדר, עמוד 59; ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מו(4) 45 (להלן: עניין מלון צוקים), בו נחלקו דעות השופטים בדבר הבסיס הרעיוני לפסיקת פיצויי הסתמכות במקרים של הפרת הסכם והנסיבות בהן ניתן להכיר בהן; ע"א 8729/96 ש' כאכון מלונות ונופש בע"מ נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ, פ"ד נה(1) 673, 682 (1998) (להלן: עניין כאכון); ולהרחבה ראו: יהודה אדר "קרן אור על אינטרס ההסתמכות" קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור (2013); אייל זמיר "תרופות בשל הפרת חוזה: פיצויי ציפייה, פיצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושחזור השקילות החוזית" (בעקבות ע"א 1638/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' - חברה קבלנית)", משפטים לד 91 (להלן: אייל זמיר)).
בענייננו, ייתכן שטענות התובע בדבר "איפוס שולחנות", נטילת כספים, ועירוב נכסים בין חברות, יכולות היו להקים טענה לקושי אובייקטיבי לביסוס היקף פיצויי הקיום והכרה בפיצויי הסתמכות "כאומד ראייתי לגובה אינטרס הקיום" (השוו: עמוד 58 לפסק דינו של כבוד השופט י' מלץ בעניין מלון צוקים). אך איני נדרשת לנטוע מסמרות ביחס למשמעות הנתונים שהציג התובע וטענות הנתבעים וגם לא להרחיב בסוגיות המשפטיות הרלוונטיות. זאת, משום שכפי שקבעתי לעיל, התובע לא הציג תשתית ראייתית להיקף הפיצויים שתבע כפיצויי הסתמכות ולא הוכיח את הנזקים שנגרמו לאינטרס ההסתמכות שלו.
- התובע טען גם לפיצוי בגין "שכר ראוי" שלתפיסתו גם תכליתו היא להשיבו למצב הכלכלי בו היה טרם כריתת ההסכם.
- בבסיס טענה ל"שכר ראוי" מצויה העמדה לפיה כאשר אדם מבצע עבודה שהיא מקצועו, והוא נוהג לקבל תשלום עבורה, משתמעת כוונה לפיה במסגרת התקשרותו לביצוע העבודה הוא יהיה זכאי לשכר (דניאל פרידמן, אלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט, 242 (כרך א, מהדורה 3, (2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור). הדין מכיר בזכות לשכר ראוי מכוח עשיית עושר ולא במשפט בנסיבות בהן אין באפשרותו של נותן השירות לתבוע שכר מוסכם (ע"א 6290/18 עזבון פינצ'וק ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פסקה 42 (2.5.2021) (להלן: עניין פינצ'וק)). בשונה מכפי שנטען על ידי הנתבעים, זכות זו אינה מחייבת קיומם של יחסי עובד-מעסיק, והיא חלה גם על נותני שירותים (ראו למשל: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניסה סיבוב חברה לבנין בע"מ, מז(5) 114, 126 (1993) (להלן: עניין ביניש-עדיאל); ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נח(5) 20, פסקה 10 (28.4.2004) (להלן: עניין יכין חקל); עניין פינצ'וק).
- בענייננו, התובע אמור היה לתרום לבניה ופיתוח של התחום הקולניארי במסעדה ולבנות תפריט חדש לאור ניסיונו המקצועי. המניות והרווחים שצמחו מהן, היו חלק מהתמורה החוזית שסוכמה עמו. בפועל, הנתבעים קיבלו את ההנאה הגלומה מעמלו של התובע אך לא הקצו לו את המניות שהיוו חלק מהתמורה שסוכמה עמו. עם זאת, אין המדובר בנסיבות שבהן לא היה באפשרותו של התובע לתבוע את התמורה שסוכמה עמו, המניות או שוויין.
- למעלה מן הנדרש, גם אילו ניתן היה לקבל את טענות התובע בדבר זכאותו ל"שכר ראוי" הרי שהיה עליו לבסס את שיעורו. שיעורו של השכר הראוי אינו נכלל בגדרה של ידיעה שיפוטית ויש לקבוע אותו לפי התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 165 (1989); עניין ביניש-עדיאל, פסקה 126; עניין יכין חקל, פסקה 10).
משכך, אם נלך לשיטת התובע, היה עליו לבסס ראייתית את שיעור התמורה הראויה בגין העמל שהשקיע בבונסאי, אך הוא כשל מלעשות כן. זאת, משום שהוא לא ביסס את טענתו לפיה התמורה הראויה בגין עמלו הייתה כפל הסכום שהשתכר עובר להתקשרותו עם הנתבעים (נתון שכאמור לעיל גם הוא לא הוכח). לא מצאתי בסיס לעמדה לפיה את התמורה בגין עמלו של שותף להקמת מסעדה יש לחשב לפי "שכר שעתי" של שף שכיר במסעדה.