אשר לעבודה במנוחה השבועית טענו המשיבים, כי עילה זו לא נטענה בכתב התביעה, אלא בסיכומי המשיבה בלבד, ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה.
אשר לתביעה לפדיון חופשה וחגים טענו המערערים, כי המשיבה עצמה הודתה בחקירתה הנגדית, כי לאורך תקופת עבודתה שהתה פעמיים בחופשת מולדת, בפעם הראשונה למשך 5 שבועות ובפעם השנייה למשך חודש ימים, וכי קיבלה בתקופות אלו שכר כולל בסך 1,500$.
עוד טענו המשיבים, כי שילמו למשיבה את מלוא דמי ההבראה, אולם אם ייקבע כי עליהם לשלם למשיבה את הסכומים הנטענים על ידה, יש לקזז מסכומים אלו סך 2,300 ₪ ששולם לה עם סיום העסקתה.
- בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי המערערים לא הוכיחו כי שילמו למשיבה סכום של 3,300 ₪ לחודש בשנת העסקתה הרביעית, ומשכך קבע כי שכרה החודשי משנת העסקתה השלישית ועד לסיום העסקתה עמד על 650$ לחודש.
אשר להפרשי שכר המינימום העדיף בית הדין האזורי את חישובי המערערים, תוך תיקון הסכומים בהתאם לקביעתו בדבר גובה שכרה החודשי של המשיבה כאמור, וכן קיבל את עמדת המערערים ביחס לניכויים המותרים משכרה של המשיבה, הכוללים מעבר להחזר הוצאות המגורים בביתם והחזר ההוצאות הנלוות, גם את כלכלת המשיבה והביטוח הרפואי שנרכש עבורה. נוכח האמור, מצא בית הדין האזורי כי בתקופת העסקתה של המשיבה מתחילת עבודתה ועד לחודש אפריל 2007, שולמו לה סכומים עודפים על שכר המינימום לאותה תקופה, ובתקופה האחרונה להעסקתה של המשיבה, מחודש מאי 2007 ועד לסיום עבודתה, השתכרה פחות משכר המינימום, ומשכך חייב את המערערים לשלם למשיבה הפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ₪. זאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וללא פיצויי הלנת שכר, נוכח העובדה שהמשיבה השתכרה כאמור בחלק ניכר של עבודתה למעלה משכר המינימום, ומכאן שהתשלום בחסר בתקופה האחרונה נבע מטעות כנה.
אשר לתביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות הזכיר בית הדין את פסיקת בג"ץ גלוטן, שבה הוחלט שלא להתערב בפסק הדין הארצי מושא העתירה (ע"ע 157/03 יולנדה גלוטן – לאה יעקב, ניתן ביום 1.1.2007; להלן – הלכת גלוטן), אלא כי הפתרון יונח לפתחו של המחוקק, וכן ציין כי בתקופת מתן פסק דינו הוחלט על קיומו של דיון נוסף בבג"ץ גלוטן, הממתין להבשלת ניסיונות המחוקק להסדיר סוגיה סבוכה זו בחקיקה. לפיכך, קבע בית הדין, ההלכה המנחה לאותה עת היא הלכת גלוטן של בית הדין הארצי, שבה נקבע כי בנסיבות המקרה לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. בית הדין קבע, כי נסיבות המקרה דנן שונות במעט מנסיבות המקרה שנדון בהלכת גלוטן, שכן במקרה זה הייתה למערערת יכולת פיקוח על עבודתה של המשיבה, אך מנגד קיימות נסיבות דומות של סוג העבודה המצריך יחסי אמון מיוחדים, וכן הקושי להפריד בין שעות העבודה והמנוחה. ממילא, קבע בית הדין, המשיבה לא הוכיחה מתכונת העסקה בשעות נוספות. בית הדין התרשם, כי המשיבה הפריזה בתיאוריה את עבודתה היומיומית, וכי נראה שהיה לה זמן פנוי במהלך היום, נוכח העובדה שהטיפול במנוח ובמשק ביתו לא עלה על 8 שעות עבודה ביום, ובשאר הזמן טיפלו המערערת ובנה במנוח ובמשק הבית. בית הדין דחה את טענת ההפליה בהתאם לאמנות הבינלאומיות שמדינת ישראל אשררה, שכן גם עובד ישראלי אשר מועסק כמטפל סיעודי בבית המטופל יהיה לגביו אותו קושי להפריד בין שעות העבודה והמנוחה. נוכח האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המשיבה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות.