אשר לתביעת המשיבה לגמול עבור עבודה בשעות המנוחה השבועית קבע בית הדין, כי רכיב זה נכלל במסגרת תביעתה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, וכבר שם טענה המשיבה כי קיבלה 12 שעות מנוחה שבועית בלבד, וזאת אף שלא פירטה תחשיב נפרד לרכיב זה. משכך דחה בית הדין את טענת הרחבת החזית שהעלו המערערים. בית הדין קבע, כי משהמשיבה נמנית עם בני העדה הנוצרית, יום מנוחתה השבועי הוא יום ראשון בשבוע, והפנה לפסיקה קודמת שלו שבה קבע כי למרות הקביעה שחוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל על סוג העסקה זה, אין להסיק מכך כי המטפלת הסיעודית אינה זכאית למנוחה השבועית הקבועה בו. בית הדין קבע, כי המערערים אישרו כי המשיבה שהתה במנוחה שבועית לכל היותר 26 שעות, החל מיום שבת בצהריים ועד ליום ראשון בשעה 18:00 בערב. בשעות אלו טענו כי בני המשפחה נהגו להגיע לבית המנוח ולסעוד אותו, וכי המשיבה בחרה לעיתים להישאר בבית המערערים מרצונה, כיוון שהיה זה גם ביתה. בית הדין קבע, כי התמונה שעלתה לפניו היא כי המשיבה נהגה לצאת מבית המערערים ביום ראשון בשעה 8:00 בבוקר, ולשוב לביתם באותו היום בשעה 19:00 בערב, וכל שעשתה בשעה זו היה להחליף למנוח חיתול. בית הדין קבע, כי בחיבור שעות אלו עם שעות הלילות הסמוכים לפני ולאחר יום המנוחה, יש לקבל את טענת המערערים לפיה שהתה המשיבה במנוחה שבועית 26 שעות בלבד.
נוכח האמור קבע בית הדין כי המשיבה זכאית לגמול עבודה בשעות המנוחה השבועית. כיוון שהמשיבה לא הגישה תחשיב ברכיב זה, העריך בית הדין את תביעתה ברכיב זה בכ-25% מסך תביעתה ברכיב הגמול עבור שעות נוספות, וקבע כי המשיבה זכאית לגמול עבור עבודה במנוחה שבועית בסך 10,575 ₪. נוכח המחלוקת הכנה בעניין זה, קבע בית הדין כי יש לשלם סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בלבד, ללא פיצויי הלנת שכר.
אשר לתביעת המשיבה לפדיון חופשה קבע בית הדין, כי נוכח אישורה של המשיבה כי נסעה במהלך תקופת עבודתה לרומניה פעמיים, בפעם הראשונה ל- 5 שבועות ובפעם השנייה למשך חודש ימים, ובתקופות אלה השתכרה המשיבה לדבריה כ- 1,500 $, ומשנסתרה טענת המשיבה בתצהירה כי לא יצאה לחופשה בשנת עבודתה האחרונה בעדותה שלה עצמה – דין תביעתה לתשלום פדיון חופשה שנתית להידחות.
אשר לפדיון ימי חג קבע בית הדין, כי התביעה ברכיב זה נכרכה ברכיב פדיון החופשה השנתית ונוסחה באופן מעורפל ולא מפורט, וכי מחומר הראיות עלה כי המשיבה נהגה לשהות אצל המערערים בחגים, אשר נהגו להגיש לה אוכל לשולחן, ונראה כי לא נדרשה לבצע כל עבודה באותם ימים. בנסיבות אלו דחה בית הדין את תביעתה ברכיב זה.