אשר לתביעת המשיבה לתשלום דמי הבראה בגין שנת עבודתה האחרונה קבע בית הדין, כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי שילמו למשיבה רכיב זה, ומשכך חייבם לשלם לה דמי הבראה בסך 1,094 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקתה.
אשר לטענת הקיזוז שהעלו המערערים, הן לגבי הסכום ששולם למשיבה עם סיום העסקתה והן לגבי סכומים אחרים ששולמו לה לטענתם ביתר, קבע בית הדין, כי מדובר בסכומים ששילמו המערערים למשיבה מרצונם הטוב ומתוך רצון להיטיב עמה, וכי הסך ששולם לה עם סיום העסקתה שולם לה כפיצויי פיטורים, וכן קבע כי כתב הוויתור אינו מתנה את קבלת הסכום בוויתור על זכויות אחרות. משכך דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז.
נוכח תוצאת פסק הדין, קבע בית הדין האזורי כי כל צד יישא בהוצאותיו.
הערעור
- ערעורם של המערערים התמקד בחיובם בתשלום גמול עבור עבודה במנוחה שבועית והפרשי שכר מינימום. המערערים ביקשו להדגיש כי המשיבה לא כללה בתביעתה את רכיב הגמול עבור עבודה במנוחה שבועית, אלא רק תוך אזכור סתמי בסעיף 18 לכתב התביעה, מבלי שפירטה, אף לא בתצהיר העדות הראשית מטעמה, או בסיכומיה, מהו הסכום שהיא תובעת ברכיב זה. עוד קבלו המערערים על כך שפסיקת בית הדין קמא ברכיב זה ניתנה על דרך ההערכה, מבלי שניתן כל נימוק להערכה שרירותית זו.
עוד טענו המערערים, כי עדותם בכל הנוגע לשכרה של המשיבה בשנת העסקתה האחרונה לא נסתרה, וכי היה על בית הדין לקזז את הסכומים שקבע שקיבלה בתקופת עבודתה הראשונה ביתר על שכר המינימום, לעומת החודשים שבהם מצא בית הדין כי קיבלה שכר פחות משכר המינימום.
כמו כן טענו המערערים כי היה על בית הדין לקזז מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה את הסכום של 2,300 ₪ שקיבלה מהם עם סיום העסקתה, וציינו כי המשיבה אף הסכימה לביצוע קיזוז זה, והפחיתה אותו מהסכומים שנתבעו על ידה.
- בהתאם להחלטת הרשמת השופטת רימון-קפלן מיום 22.1.2013 חויבו המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המשיבה בערעור בסך 3,500 ₪, וכן נקבע כי הוצאות בקשה זו יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בערעור.
- כמו כן, בהתאם להחלטת השופט איטח מיום 3.3.2013 עוכב ביצוע פסק הדין האזורי בחלקו, בגובה של מחצית מהסכום שנפסק כגמול עבור עבודה במנוחה השבועית, בכפוף להפקדת סכום זה בקופת בית הדין.
- המשיבה טענה בסיכומיה, כי המערערים לא הוכיחו את גובה שכרה בשנת עבודתה האחרונה, וכי הייתה זכאית למנוחה שבועית מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט, אולם בפועל קיבלה מנוחה שבועית בת 12 שעות בלבד. עוד הסבירה, כי מאחר שעבודה בשעות המנוחה השבועית היא עבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות, כללה רכיב זה בתביעתה יחד עם רכיב הגמול עבור שעות נוספות, וכן טענה כי לא נפל כל פגם באופן פסיקתו של בית הדין ביחס לרכיב זה. לגבי דחיית טענת הקיזוז תמכה המשיבה בנימוקיו של פסק הדין קמא.
- בדיון שהתקיים לפני המותב ביום 15.5.2014 הגיע בית הדין לכלל מסקנה כי נדרשת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה העקרונית שמעלה הערעור, בדבר "חלות חוק שעות עבודה ומנוחה לגבי עבודה בימי מנוחה או מקור אחר ככל שנתבע", וכן המליץ בית הדין לצדדים לקבל את מתווה הפשרה שהוצע להם במהלך הדיון.
- היועץ המשפטי לממשלה סבר בעמדתו, כי נוכח הוראתו הברורה של דנג"ץ גלוטן (דנג"ץ 100007/09, ניתן ביום 18.3.2013; להלן – דנג"ץ גלוטן), אשר קבע כי לא ניתן להחיל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על עבודתם של מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית המטופל, ואף שבאותו הליך סבר אחרת, הרי שלא קמה למשיבה שלפנינו זכאות כלשהי מכוח אותו חוק. עם זאת, זכותו היסודית של עובד למנוחה שבועית הייתה קיימת עוד קודם לחוק שעות עבודה ומנוחה, כפי שהיא מצאה ביטויה בפקודת סדרי שלטון ומשפט, ובשורה של דינים אחרים.
אשר לשאלת אורכה של אותה מנוחה שבועית לגבי מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית המטופל, סבר היועץ המשפטי כי אין מקום למנוחה שבועית בת 36 שעות כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, שאינו חל כאמור בעניינם. היועץ המשפטי הסביר, כי אמנם בהתאם לסעיף 3 לחוק הפרשנות, "יום" מוגדר כיממה בת 24 שעות. אולם, בהתאם לסעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות, לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות מ-36 שעות אך לא פחות מ-25 שעות רצופות. בהתאם, הותקנו תקנות הקובעות מנוחה שבועית בת 25 שעות רצופות לפחות לגבי עובדי בתי חולים, בתי קולנוע, תחבורה ציבורית ועוד. כמו כן ניתן היתר כללי להעסקה במנוחה השבועית ובשעות נוספות, בהתאם לסעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה, במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים ובילדים, הקובע מנוחת פיצוי רצופה במקרה של העסקה במנוחה השבועית, והקובע כי במקרה שמגיעה לעובד מנוחת פיצוי בת יותר מ-25 שעות, אפשר לחלקה לפרקים ובלבד שכל פרק ממנה לא יפחת מ-25 שעות או מיתרת מנוחת הפיצוי המגיעה. כלומר, גם לגבי אותם עובדים שהוחרגו מכוח החוק והתקנות בעניין המנוחה השבועית, מנוחת הפיצוי המגיעה להם נקבעה ל-25 שעות לכל הפחות. לפיכך, סבר היועץ המשפטי, ניתן לגזור גזירה שווה בין עניינם של המטפלים הסיעודיים ובין עובדי בתי החולים והמועסקים במוסדות לטיפול בזקנים או בילדים, כך שיהיו זכאים למנוחה שבועית בת 25 שעות רצופות לפחות.