היועץ המשפטי פירט בעמדתו את הליכי החקיקה שנעשו מאז מתן בג"ץ גלוטן, אשר הפנה כזכור את הסוגיה לטיפול המחוקק. לדבריו, נעשתה עבודת מטה בצוות משותף של משרד הכלכלה ומשרד האוצר, וכן השתתפו בדיונים נציגים של משרד הפנים ונציגים מטעם היועץ המשפטי. הצוות הגיש המלצות לשר הכלכלה, שלפיהן יש להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית המטופל, תוך קביעת הסדרים מיוחדים בהתחשב בדפוס העסקתם. אשר לסוגית המנוחה השבועית המליץ הצוות כי השר יתקין תקנה מכוח סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שבה ייקבע כי משך המנוחה השבועית למטפלים הסיעודיים לא יפחת מ-25 שעות רצופות. יוזמה זו טרם נשאה פרי.
עוד העיר היועץ המשפטי, כי כיום טרם ניתן היתר להעסקת מטפלים סיעודיים במנוחה השבועית, ולכן לכאורה לא ניתן לעשות כן. אולם, כאשר מתברר בדיעבד כי מטפל סיעודי הועסק במנוחה השבועית, לא ניתן להותירו לפני שוקת שבורה, ולפיכך המליץ, כי בדומה לאוכלוסיות אחרות, יהיו המטפלים הסיעודיים זכאים לתשלום בסך 150% משכרם השעתי הרגיל עבור העסקתם במנוחה השבועית.
בעניינה של המשיבה דנן סבר היועץ המשפטי, כי משעה שנקבע בפסק הדין האזורי כי קיבלה מנוחה שבועית בת 26 שעות, מוצתה זכאותה למנוחה שבועית.
- עמותת קו לעובד (להלן – קו לעובד) הגישה בקשה להצטרך להליך כ"ידידת בית המשפט", וכן הגישה את עמדתה בהליך. קו לעובד ביקשה להציג עמדה שונה מזו של היועץ המשפטי לממשלה, וטענה כי הפתרון המוצע בעמדת המדינה נעדר בסיס משפטי, ומפלה קבוצת עובדות יחידה מסוגה בישראל, הסובלת גם כך משלילה קיצונית של זמן פנוי וחופשי מעבודה ומהאחריות הכרוכה בה. לעמדת קו לעובד, פקודת סדרי שלטון ומשפט מצהירה על הזכות למנוחה שבועית, אך אינה מסדירה את פרטיה של אותה זכות, לרבות אורכה או הגמול שיש לשלם עבור העסקה במנוחה השבועית. משכך, עומדת לפני בית הדין בסוגיה זו מלאכה פרשנית של קונקרטיזציה של הזכות למנוחה שבועית. לעמדת קו לעובד, השיקולים שעליהם להנחות את בית הדין בבואו לצקת פרשנות לסוגיה זו, הם זכויות היסוד, תכליתה הסוציאלית של חקיקת המגן הקוגנטית, עיקרון השוויון ומחויבויותיה של מדינת ישראל במישור המשפט הבינלאומי. כלל השיקולים האמורים מחייבים, לדעת קו לעובד, להעניק לזכות למנוחה שבועית המנויה בפקודת סדרי השלטון והמשפט תוכן פרשני זהה לזכות המנויה בחוק שעות עבודה ומנוחה, שממנה נהנים כלל העובדים בישראל. קו לעובד הסבירה, כי ניתן יהיה להגיע לתוצאה זהה משילוב הוראות חוק קוגנטיות אחרות מתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי, למשל: חוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987, המציין את שעות העבודה החודשיות ואת מספר ימי העבודה השבועיים- חמישה או שישה ימים, שבהתאם לו קשה לכלול שבעה ימי עבודה מלאים ורצופים במסגרת שכר המינימום; חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, המגדיר את ימי המנוחה השבועית כימים שאין לכלול בחישוב ימי החופשה; חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, המחייב מעסיקים להגדיר בתחילת ההעסקה את אורכו של שבוע העבודה הרגיל, וכן את יום המנוחה השבועי של העובד, והוראה זהה קיימת לגבי עובדים זרים בחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991.
עוד ביקשה קו לעובד להצביע על כך, שלהסדרה המשפטית של תחום הסיעוד הביתי קיים ממד מגדרי בולט, שלא ניתן להתעלם ממנו, שכן מרבית ענף הסיעוד מאויש בידי נשים, שמרביתן מהגרות עבודה. משכך, במבחן התוצאה, קביעה שלפיה מטפלים סיעודיים אינם זכאים למנוחה שבועית, לא תהיה קביעה משפטית ניטרלית, אלא תוצאתה תהיה פגיעה בנשים, ובעיקר בנשים מהגרות.