בדומה לכך, בקשות עירייה אחרות 470/76 נג'ם נ' יעקוב, פ"ד לג(1) 169 (1979) (להלן: עניין נג'ם) שניתן כשני עשורים קודם לכן, עמד מ"מ הנשיא מ' לנדוי על כך שקבלת הסכמת צד שלישי אמנם יכולה להיות תנאי מתלה -
"אבל לא כן הוא כאשר אחד הצדדים למשא ומתן לקראת כריתת ההסכם הוא אישיות משפטית הפועלת באמצעות האורגנים שלה, ובטופס ההסכם נאמר במפורש שההסכם לא יכנס לתקפו אלא אם אורגן מסוים של אותה אישיות משפטית יאשר אותו - כי אז אין לפנינו תנאי מתלה ולא נקשר ההסכם עד שלא ניתן האישור הדרוש" (שם, עמ' 754).
דוגמה מן העת האחרונה לפסק דין שבו יושמה הלכה זו אנו מוצאים בקשות עירייה אחרות 979/17 סלע חברה למוצרי בטון בערעור מיסים נ' רשות מקרקעי ישראל [נבו] (19.4.2020) (להלן: עניין סלע). באותו מקרה ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי הצורך במתן אישור על ידי ועדת הפטור של רמ"י, שהיא אורגן של המדינה, היה חלק מהליך ההסכמה של רמ"י להתקשרות, ולפיכך אין לראותו כתנאי מתלה (שם, פסקה 2 לפסק דינה, וראו גם בפסקה 5 לפסק דיני לעניין ההבחנה בין תנאי הדרוש לשכלול החוזה ובין תנאי לביצועו; עוד בנושא זה ראו אצל שלו וצמח, עמ' 596; פרידמן וכהן, כרך ג 35).
- יישום הדברים על נסיבות המקרה שלפנינו תומך במסקנה כי קבלת אישור גורמי קק"ל אכן היתה תנאי לצורך שכלולו של החוזה. כך ניתן להבין את פשט לשונה של התנייה החוזית, שלא הטילה על קק"ל, שהיתה צד לפרטיכל, את האחריות לקבל את אישור המוסדות המוסמכים בקק"ל, אלא קבעה כי ההסכם "יובא לאישורם" של המוסדות המוסמכים בקק"ל "ובכפוף לאישור זה" ייחתם הסכם הפשרה.
[הערה: ניתן לטעון כי יש להבחין לעניין זה בין שכלולו של הפרטיכל לכדי חוזה מחייב לבין שכלולו של הסכם הפשרה. דהיינו, כי הפרטיכל עומד בתוקפו גם בטרם קבלת האישור של גורמי קק"ל, בעוד ששכלולו של הסכם הפשרה לכדי חוזה מחייב הוא שהותנה בקבלת אישורם של גורמי קק"ל. פרשנות זו, על פניה, מתיישבת עם העובדה שבהתאם ללשונו של סעיף 3 לפרטיכל, הסכם הפשרה הוא שהיה טעון אישור של גורמי קק"ל, ולא הפרטיכל. אם כך הם פני הדברים, הרי שמסקנתנו בדבר היותו של הפרטיכל בגדר חוזה מחייב היתה עומדת בעינה אף אילו מצאנו כי יש ממש בטענת הפטריארכיה בדבר אי קבלת אישורם של גורמי קק"ל. מכל מקום, לנוכח מסקנתנו (שלגביה נרחיב להלן) כי אישור גורמי קק"ל ממילא נתקבל כנדרש, איני רואה להידרש להבחנה זו בהיותה נעדרת נפקות לתוצאת הערעור, וזאת בדומה לאופן סיווגו של הצורך בקבלת אישור הסינוד הקדוש שאליו התייחסנו לעיל].
- בהמשך למסקנתנו כי אישורם של הגורמים המוסמכים בקק"ל היה תנאי לשכלולו של חוזה מחייב, השאלה הטעונה הכרעה היא אם תנאי זה נתמלא אם לאו. זאת, לנוכח טענת הפטריארכיה כי אישור זה לא ניתן.
אין לכחד כי העלאת טענה זו דווקא מצד הפטריארכיה מעוררת תמיהה מסוימת. במצב הדברים הטיפוסי בתביעות חוזיות כגון דא, הצד שטוען כי לא נכרת חוזה וכי האישור של הגורם הרלוונטי לא נתקבל הוא הצד לחוזה שכפוף לגורם המוסמך שאישורו נדרש, בעוד שהצד שכנגד הוא שטוען כי נכרת חוזה מחייב ומבקש לאוכפו. לשם הדוגמה, בעניין כהן שהוזכר לעיל, מי שהגיש תביעה לאכיפת החוזה היה מר כהן, בעוד שמינהל מקרקעי ישראל במחוז ירושלים הוא שטען כי לא נכרת חוזה משום שלא נתקבל אישורה של הנהלת מינהל מקרקעי ישראל. בדומה לכך, בעניין סלע היתה זו חברת סלע שטענה כי התגבשה הסכמה מחייבת בין הצדדים, בעוד שרמ"י הוא שטען כי לא נכרת חוזה מחייב משלא נתקבל אישורה של ועדת הפטור של רמ"י (וראו בדומה גם הנסיבות בעניין נג'ם). לעומת זאת, במקרה שלפנינו הימנותא וקק"ל הן שביקשו לקיים את החוזה והן שטוענות כי האישור הנדרש של הגורם המוסמך מטעמן התקבל, בעוד שהפטריארכיה היא שביקשה להימנע מקיום החוזה בטענה כי קק"ל לא קיבלה את האישור הנדרש מאת הגורם המוסמך בקק"ל. כאמור, יש בדברים כדי לעורר תמיהה מסוימת.