הפרת הפרטיכל
- נשוב להיבט האופרטיבי של הפרטיכל. משנתמלאו התנאים ונתקבלו האישורים הנדרשים, ומשעה שהפטריארכיה לא הודיעה על רצונה לבחור בחלופה של טיוטה ב' (ועל כך כאמור אין חולק), מהו החיוב שהוטל על הצדדים בעקבות כך? האם מילאו הצדדים אחר חיוב זה? לצורך מענה על שאלות אלו נעמיד לנגד עינינו את הוראותיהם של שלושה מסעיפי הפרטיכל (ההדגשות להלן הוספו).
ההוראה הראשונה מצויה בסעיף 3 סיפא לפרטיכל שהובא לעיל. הוראה זו קובעת כי לכשיתקבל האישור הנדרש, אזי -
"[...] בכפוף לאישור זה יחתם הסכם הפשרה (טיוטה א') באופן מלא ע"י הצדדים, בתוך 7 ימים מאישור הממשלה".
ההוראה השניה מצויה בסעיף 6.1 לפרטיכל, שזו לשונו:
"למען הסר ספק:
6.1. האמור בטיוטות א' ו/או ב' לא יחייב את קרן הקיימת לישראל או את הפטריארכיה, אלא עם החתימה המלאה על איזה מהמסמכים הנ"ל כאמור בסעיף 3 או 4 לעיל (לפי העניין); וכל זכויות הצדדים זה כלפי זה וכן כלפי כל צד אחר שמורות במלואן".
ההוראה השלישית מצויה בסעיף 8 לפרטיכל, שקבע כי -
"כל הצדדים מתחייבים לשתף פעולה ביניהם ולעשות כמיטב יכולתם על מנת להוציא אל הפועל את המוסכם בפרטיכל זה בהקדם האפשרי".
- צירופן של שלוש התניות החוזיות שלעיל יוצר מארג שיש להביט עליו כמכלול.
בבסיס המארג ניצבת ההוראה שמעוגנת בסעיף 3 סיפא. פשוטו של מקרא שתנייה זו, הנוקטת לשון "ייחתם", מבטאת הוראה אופרטיבית מנדטורית שהטילה על הצדדים חובה לחתום על הסכם הפשרה בתוך פרק הזמן שנקבע. במילים אחרות, הצדדים התחייבו האחד כלפי השני כי לאחר קבלת האישורים הנדרשים הם יחתמו על הסכם הפשרה בתוך 7 ימים מאישור הממשלה (או במועד אחר שיוסכם עליו). זאת, לכאורה, מבלי להותיר בידיהם שיקול דעת אם לעשות כן אם לאו.
בקומה השניה מצויה ההוראה שמעוגנת בסעיף 6.1 לפרטיכל. הוראה זו מבהירה כי הסכם הפשרה לא יחייב את הצדדים אלא עם חתימתו. הפטריארכיה משליכה יהבה על הוראה זו וטוענת כי לא ניתן לחייבה בדבר כל עוד לא חתמה על הסכם הפשרה.
בקומה השלישית ניצבת ההוראה שנקבעה בסעיף 8 לפרטיכל. הוראה זו פורשת אברותיה על כלל הוראותיו של הפרטיכל, והיא משקפת חיוב השתדלות של הצדדים לשתף פעולה זה עם זה ולהוציא לפועל את ההסכמות שעוגנו בפרטיכל בהקדם האפשרי.
- עיון בשלוש הוראות אלו, על רקע כלל הוראות הפרטיכל, מובילה למסקנה כי אין בהוראת סעיף 6.1 לפרטיכל כדי לגרוע מחובתם של הצדדים לחתום על הסכם הפשרה בהתאם לחיוב שנטלו על עצמם בסעיף 3 סיפא לפרטיכל. אמנם, בקריאה ראשונה עשוי להתעורר קושי לכאורי ליישב בין הוראות שני הסעיפים, שהרי משעה שהצדדים כבלו עצמם בחובה לחתום על הסכם הפשרה, שתנאיו סוכמו מראש, בתוך פרק זמן מסוים (סעיף 3 סיפא), מדוע מצאו לנכון להוסיף כי הסכם הפשרה נעדר כל תוקף מחייב כל עוד לא נחתם (סעיף 6.1)? בחינה זהירה של הדברים מתירה את הספקות בעניין זה.
- ראשית, חשוב לחזור ולהבהיר כי דרישת החתימה שנקבעה בסעיף 6.1 לפרטיכל עוסקת אך ורק בכוחו המחייב של הסכם הפשרה. אין בה מאומה לגבי תוקפו של הפרטיכל שעומד בפני עצמו כחוזה מחייב, ועמדנו על הדברים בהרחבה לעיל. מכאן, שהחיוב שהצדדים נטלו על עצמם במסגרת הפרטיכל, שלפיו בהתמלא התנאים הנדרשים הם יחתמו על הסכם הפשרה (בהתאם לחלופה שתבחר הפטריארכיה), הוא חיוב שעומד בפני עצמו.
במילים אחרות, אין בעובדה שנדרשה חתימה לצורך שכלול הסכם הפשרה לכדי חוזה מחייב, כדי לגרוע מחובתם של הצדדים לחתום על הסכם הפשרה. למעשה, זהו מצב הדברים בסוגים רבים של חוזים. דבר שבשגרה שצד לחוזה מתחייב לחתום על מסמך כלשהו שהוא חיצוני לחוזה, בשעה שחתימה עתידית זו דרושה לצורך הקניית תוקף מחייב למסמך החיצוני. דוגמה נפוצה לכך היא כאשר צד מתחייב במסגרת החוזה לחתום על ייפוי כוח או על כתב ויתור. במקרים מעין אלו, ברי כי אי החתימה על המסמך החיצוני אינה גורעת מהחיוב החוזי הראשוני לחתום עליו, ואף אין חולק כי בהתמלא התנאים החוזיים המוסכמים על הצדדים, החיוב לחתום על המסמך החיצוני הוא חיוב חוזי אכיף. העדר החתימה על הסכם הפשרה אינה גורעת אפוא מתוקפו של החיוב שנטלו על עצמם הצדדים לחתום על הסכם הפשרה, בהתאם לחלופה שבה תבחר הפטריארכיה על פי הוראות הפרטיכל.
- זאת ועוד. הניסיון להיתלות בדרישת החתימה על הסכם הפשרה כדי לשלול את תוקף החיוב שנטלו על עצמם הצדדים להתקשר בהסכם פשרה - לא זו בלבד שאינו מתיישב עם מכלול הוראותיו של הפרטיכל, אלא שהוא לא מתיישב עם תכליתו ואף לא עם התנהלותם של הצדדים עצמם.
נזכיר, כי לאורכו של הפרטיכל נשזרו מספר הוראות, לרבות התחייבות של הצדדים להסדיר את המחלוקות ביניהם על פי הקבוע בהסכם הפשרה (סעיף 2); הוראה שלפיה בהתמלא התנאים הנדרשים, הסכם הפשרה ייחתם במועד שנקבע (סעיף 3); הבהרה כי נוסח הסכם הפשרה הוא סופי ואושר על ידי הצדדים ועורכי דינם (סעיף 4); אישורו של הפטריארך את האמור בפרטיכל; ואישורו של הפטריארך כי יפעל בהתאם לאמור בפרטיכל ובנספחיו, לאחר שאלו תורגמו לו והוסברו לו על ידי באי כוח הפטריארכיה (סעיף 9). תניות חוזיות אלה הן תניות מפורשות וברורות, והתקשיתי לקבל את התזה שלפיה יש בכוחה של דרישת החתימה על הסכם הפשרה, לבדה, כדי לרוקן הוראות אלו מתוכן.