על יסוד מסקנה זו, בית המשפט המחוזי קבע כי על הפטריארכיה לפצות את הימנותא בפיצוי כספי בסך 13 מיליון דולר, בהתאם לחלופה שנקבעה בהסכם הפשרה (טיוטה א'), לפי שער החליפין ביום מתן פסק הדין. נקבע כי יש לבצע תשלום זה בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין, בתוספת ריבית והצמדה החל ממועד זה ועד ליום התשלום בפועל. לצד האמור, בית המשפט המחוזי דחה את טענת הימנותא כי יש לחייב את הפטריארכיה בפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 11 להסכם הפשרה, בדמות תוספת של ריבית דולרית בשיעור של 8% לשנה על כל עיכוב בתשלום, וזאת בהעדר יחס סביר לנזק ובהתחשב במכלול נסיבות העניין. כמו כן, בית המשפט קבע כי אין לנכות מסכום הפיצוי תשלומים שקיבלה הימנותא מנתבעים אחרים.
- כפי שפורט בהרחבה לעיל, מסקנתי שונה מזו של בית משפט קמא, ולטעמי יש לראות את הפרטיכל כחוזה בר תוקף העומד בפני עצמו. קביעה זו משליכה, מטבע הדברים, על הסעד שיש לפסוק לטובת הימנותא. זאת, שכן משעה שיש לפנינו חוזה תקף שהוא בר אכיפה, אנו יכולים "להסתפק" בתרופת האכיפה, ואיננו נדרשים לפנות לנתיב של פסיקת פיצויי קיום בשל הפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן מכוח סעיף 12 לחוק החוזים והלכת קל בנין, נתיב השמור למקרים חריגים ולמצבים יוצאי דופן שיש לצעוד בו בזהירות רבה (ערעור אזרחי 6370/00 קל בנין בערעור מיסים נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002); כן ראו ערעור אזרחי 8144/00 עלריג נכסים (1987) בערעור מיסים נ' ברנדר, פ''ד נז(1) 158 (2002); רשות ערעור אזרחי 235/12 אירוס הגלבוע בערעור מיסים נ' עומר הנדסה בע"מ, פסקה 9 והאסמכתאות שם [נבו] (27.2.2012); פרידמן וכהן כרך א עמ' 753; שלו וצמח בעמ' 140-136, וראו הביקורת על ההלכה המאפשרת פסיקת פיצויי ציפיה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, שם בעמ' 143-140).
- בנסיבות המקרה שלפנינו, המשמעות של תרופת האכיפה היא לאכוף על הצדדים את הוראות הפרטיכל, קרי לחייבם לחתום על הסכם הפשרה (טיוטה א') כפי שהתחייבו לעשות במסגרת הפרטיכל. כמו פיצויי הקיום שפסק בית משפט קמא, גם תרופת האכיפה נועדה לשרת את אינטרס הקיום של החוזה, ומשעה שהחתימה על הסכם הפשרה הטילה חיוב כספי על הפטריארכיה, המשמעות האופרטיבית של שתי התרופות חופפת במידה רבה בנסיבות דנן: על הפטריארכיה לשלם להימנותא את התמורה החוזית בסך 13 מיליון דולר, וזאת כנגד הוויתור וההסכמה של קק"ל והימנותא כמפורט בהסכם.
- בכך לא תם דיוננו, ועלינו להידרש לשתי סוגיות נוספות שמצויות גם הן במישור הסעד. הסוגיה האחת היא רכיב הפיצוי המוסכם שתבעה הימנותא ופסיקת ריבית, סוגיה שעליה נסב ערעורה של הימנותא; הסוגיה השניה היא טענת הפטריארכיה כי יש לנכות מסכום הפיצוי סכומים שעלה בידי הימנותא לגבות מאת נתבעים אחרים. נדון בשתי הסוגיות כסדרן.
פיצוי מוסכם ופסיקת ריבית
- סעיף הפיצוי המוסכם (שהובא כלשונו בפסקה 73 לעיל) הוכנס לנוסח של הסכם הפשרה לאחר כריתת הפרטיכל, במסגרת המגעים שהתקיימו בין הצדדים לקראת חתימה על הסכם הפשרה. סעיף זה קבע כי "כל איחור בביצוע התשלום בסך 13 מיליון דולר ישא ריבית דולרית שנתית בשיעור 8%, וזאת מבלי לגרוע מזכותה של קק"ל לכל סעד אחר או נוסף". בית משפט קמא נמנע מלפסוק לטובת הימנותא את רכיב הפיצוי המוסכם, אף לא באופן חלקי. על כך נסב עיקר ערעורה של הימנותא, הסבורה כי היא זכאית לריבית זו החל מהמועד שבו היה על הפטריארכיה לשלם לה את הסכום האמור, קרי משנת 2008. יצויין כי בקשה לתיקון טעות סופר שהגישה הימנותא לבית משפט קמא בעניין פסיקת הריבית נדחתה (החלטה מיום 4.1.2022).
- סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) מקנה לבית המשפט סמכות להפחית שיעורו של פיצוי מוסכם, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בעניין זה נזדמן לי להביע עמדתי כי בית המשפט אינו מוסמך להפחית את הפיצויים המוסכמים עד לאפס (יצחק עמית "פיצוי מוסכם - סוגיות והיבטים" ספר גבריאלה שלו - עיונים בתורת החוזה 621, 634 (2021) (להלן: עמית)). על רקע זה, יש לכאורה טעם בטענת הימנותא כי היה מקום לפסוק לטובתה את הפיצוי המוסכם שנקבע בנוסח האחרון של הסכם הפשרה, קרי ריבית דולרית שנתית בשיעור של 8%, למצער בשיעור מופחת, ולבטח לא להתעלם ממנו כליל.
- דין הטענה להידחות. תנאי מקדמי להפעלתה של תניית פיצוי מוסכם הוא שהחוזה בין הצדדים תקף, והמבחן שאליו נדרש בית המשפט בשעה שהוא שוקל להפעיל את סמכות ההפחתה הוא מבחן צפיות הצדדים בעת כריתת ההסכם (עמית, עמ' 626, 634). במקרה שלפנינו, ההסכם שנכרת הוא הפרטיכל - שלא כלל סעיף פיצוי מוסכם. הסכם הפשרה (טיוטה א') שצורף לפרטיכל, שעליו התחייבו הצדדים לחתום - אף הוא לא כלל סעיף פיצוי מוסכם (ונזכיר כי נוסח הסכם הפשרה שצורף לפרטיכל היה, באותה העת, נוסח סופי ומוסכם). בנסיבות אלו, משעה שעסקינן באכיפה של הפרטיכל ושל החיובים שנקבעו מכוחו, אין לאכוף על הצדדים את החיובים שהתווספו בהמשך הדרך לנוסח האחרון של הסכם הפשרה בעקבות המגעים המאוחרים בין הצדדים, נוסח שעליו כזכור לא חתמו הצדדים. די בכך כדי לדחות את ערעורה של הימנותא בכל הנוגע לרכיב הפיצוי המוסכם.
- הימנותא העלתה בערעורה טענה חלופית, שלפיה אף אם אין לפסוק לטובתה את הפיצוי המוסכם (או להפחיתו), היה מקום לפסוק לטובתה ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית). בנסיבות המקרה דנן אף טענה זו דינה להידחות.
בית משפט קמא הזכיר את הפסיקה שקבעה שמקום שבו מדובר בחיוב דולרי, יש לקבוע את שיעור החיוב בשקלים לפי השער היציג ביום מתן פסק הדין, כאשר עד למועד מתן פסק הדין יש להוסיף ריבית דולרית, ומיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל יש להוסיף ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית (ערעור אזרחי 4360/90 בר חן נ' כוכבי, פ"ד מז(2) 311, 322 (1993)). אם ניישם קו זה על מצב הדברים במקרה דנן, לכאורה היה מקום להוסיף לסך של 13 מיליון דולר רכיב של ריבית דולרית עד למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא בחודש דצמבר 2021 (והשוו לערעור אזרחי 3021/11 הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', משרד נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים [נבו] (19.12.2012) (להלן: עניין הרטבי), שם נקבע כי יש להמיר את החוב מדולרים לשקלים לפי השער היציג במועד הגשת התביעה, וממועד זה ואילך להוסיף ריבית לפי חוק פסיקת ריבית).