בפסיקת בתי המשפט נקבע כך - "הטעיה היא טעות של צד אחד לחוזה שנגרמה על-ידי משנהו, במישור היחסים הטרום-חוזיים, לרבות הצהרה כוזבת או מחדל בגילוי עובדות מהותיות. נוסף על קיומה של טעות, צריך להתקיים גם קשר סיבתי סובייקטיבי כפול: בין ההטעיה לבין טעות; ובין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה – זאת, על-מנת שתקום עילת הטעיה לצד המוטעה... ככל שלטעות אין השפעה ממשית על התקשרותו של הצד המוטעה בחוזה, לא בא על סיפוקו יסוד הקשר הסיבתי שבין ההטעיה ובין הטעות, ולא קמה עילת ביטול בגין ההטעיה" [הציטוט מתוך ע"א 5328/21 זוהדי אבו רקיה נ' עיזאת חנדקלו (3.1.2023, הנשיאה א' חיות, השופטת ד' ברק-ארז והש' ח' כבוב).
- ההטעיה אינה חייבת להיות אקטיבית, והיא עשויה להתקיים גם כאשר צד להסכם נמנע מגילוי מידע שהיה עליו לגלות. לענין זה ר' ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי (16.11.2011, הש' א' גרוניס, השופטת מ' נאור והש' י' דנציגר), שם נקבע כך - "ההטעיה... עשויה להיווצר באמצעות מצג שווא שהוצג לצד הנפגע (קרי, הצהרה כוזבת שאינה משקפת את המציאות) או בדרך של הימנעות מגילוי מידע אשר בנסיבות העניין מוטלת הייתה חובה למוסרו". להרחבה ר' ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (6.6.2011, השופטת א' חיות, הש' ע' פוגלמן והש' י' עמית) שם נקבע כי "הוראת הסעיף מעגנת את חובת הגילוי של צד לחוזה בשלב הטרום-חוזי, בהתבסס על שלושה אדנים אפשריים: דין, נוהג ונסיבות".
עוד ר' למשל ע"א 214/23 פרוספריטי סאל נדל"ן ייעוץ השקעות ושיווק נכסים בע"מ נ' הבניין ברח' יפו 21 ירושלים בע"מ (21.7.2024, הש' י' אלרון, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, השופטת ר' רונן); ע"א 8227/20 ערן קסירר נ' חיים אמסלם (12.7.2023, הש' י' אלרון, השופטת ג' כנפי-שטייניץ והש' י' כשר).
- הנתבעת ידעה שלא ניתן לקבל רישיון עסק בנכס בגינו גבתה סך של 585,000 ₪ ולכל הפחות – היה עליה לדעת על כך
- ברגיל האחריות על הוצאת רישיון עסק מוטלת על העוסק, קרי בעניינינו על התובע. לענין זה ר' סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח -1968: "לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רישיון, היתר זמני או היתר מזורז לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו; עסק שאיננו נייד, לא יעסוק בו אדם, אלא אם כן ברישיון, בהיתר הזמני או בהיתר המזורז, שבידו מתוארים החצרים שבהם הוא עוסק".
זאת ועוד, גם סעיף 7.5 להסכם הזיכיון קובע כך, תוך הפניה לחבות התובע - "המפעיל מתחייב לעמוד בכל דרישות הרשות המקומית לצורך קבלת רישיון לעסק ויישא בעלויות הדרושות לכך, והינו אחראי לעמידה שוטפת בתנאי הרישיון...".
- ואולם בעניינינו, אין מדובר במצב בו התובע כשל מלהוציא רישיון עסק בשל מחדליו. בעניינינו – התובע כלל לא יכול היה להוציא רישיון עסק. והרי במשך שנים לא מצליחים בתי העסק ב"לובי הבנין" להוציא רישיון וכלל לא ניתן להוציא רישיון עסק לניהול סניף של הנתבעת בנכס אותו סיפקה. על כך הורחב בסעיף 8 לעיל.
כלומר, הנתבעת גבתה מהתובע סך של 585,000 ₪ (כולל מע"מ) עבור זיכיון שכלל לא ניתן להוציא אל הפועל – למעט אם מתעלמים מהוראות הדין ואם נחשפים להליך פלילי בו גם הורשע התובע.
- הסך של 585,000 ₪ שולם בעבור הזכות להפעיל סניף של הנתבעת בנכס שהיא עצמה סיפקה לתובע. וכך, בהסכם הזיכיון נקבע שהוא מתייחס אל "עמדת מכירות (עגלה) למכירתם של מוצרי הרשת, אשר תמוקם בבניין הפניקס. דרך השלום 53, גבעתיים" (ס' 1.4 להסכם הזיכיון, נספח א' לתצהיר התובע). עוד נקבע במפורש כך - "...החברה מעניקה בזאת למפעיל זיכיון לנהל את העסק ולמכור בו את מוצרי הרשת ולעשות שימוש בסימן המסחר..." (סעיף 4.1 להסכם, נספח "א" לתצהיר התובע).
ובמילים פשוטות – הנתבעת גבתה מהתובע סך של 585,000 ₪ לשווא ובהתחייבות להעניק זיכיון להפעיל סניף במקום שכלל לא ניתן לקבל לגביו רישיון עסק.
- הפעלת העסק היא תכלית ההתקשרות בין הצדדים. מהראיות עולה כי לא ניתן היה לממש תכלית זו. כלומר, על אף שהתובע עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בדרישות הרשות המקומית בכל מקרה לא יכול היה לקבל את רישיון העסק, וזאת משום שהשטח בו נמצא העסק מוגדר כשטח שירות ואין דבר שהתובע יכול היה לעשות ושהיה תלוי בו כדי לשנות סיווג זה.
- בסעיפים 7 ו-8 לעיל, פורטו הנימוקים לכך שהנתבעת ידעה ולכל הפחות היה עליה לדעת על כך שהיא גובה דמי זיכיון ומספקת נכס שכלל לא ניתן להפעיל בו את הזיכיון. בנוסף לאמור בסעיפים 7 ו-8 לעיל, אפנה לתשובות מנהל הנתבעת המבקש לטעון שכלל לא בדק דבר וכלשונו (ע"מ 57 לפר' ש' 14 ואילך, ההדגשות לא במקור):
העד, מר שטרית: אני לא יודע ספציפית במקרה הזה. אבל בכל מקרה, גם בהסכם הזה, הבעלים של נכס פניקס הצהירו שאין שום בעיה משפטית לפתוח שם בית קפה, כי גם לפני כן היה שם בית קפה של כנף לפנינו. היה כמה שנים שהם החליטו להוציא אותם והם הכניסו אותנו, את קופיקס.