השנייה – המבקש טוען (טענה עליה חזר פעמים רבות, גם בפנינו, גם בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק וגם בבקשתו לקיום דיון נוסף), כי הסתמך על הודעתה של המשיבה מיום 26.9.2024, הסתמכות שהתבטאה, כביכול, בבחירה להתמקד בטיעון לעניין השימוש בסמכות על-פי סעיף 216 לחוק הסדר הפלילי ולא בהרשעה בעבירות האינוס במרמה. המבקש אף הרחיק לכת לטעון שעקב האמור נפגעה זכותו להתגונן ונפגמה הוגנותו של ההליך כולו. טענות אלו הינן חסרות כל בסיס: הודעתה של המשיבה מיום 26.9.2024 נמסרה לאחר שכל טענות הצדדים, לעניין הבקשה להרשיע את המבקש בעבירות האינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה, נשמעו. כל שניתנה למבקש היא זכות להשלמת טיעון בעניין אפשרות השימוש בסמכות על-פי סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, והדברים באו לידי ביטוי, חד-משמעי, בהחלטה שניתנה לאחר הדיון, לאמור:
"המשיב ישלים, במידת הצורך, טיעון בכתב ביחס לתחולת סעיף 216 האמור בהקשר לעבירת התקיפה עד ליום 3.10.2024 בשעה 09:00" (ההדגשה הוספה – י' כ').
המבקש לא נמנע אפוא מלטעון לגבי הרשעתו בעבירת אינוס במרמה בשל הסתמכותו, כביכול, על הודעתה של המשיבה מיום 26.9.2024. זאת, מהטעם הפשוט שלא הוקנתה למבקש, בכל מקרה, זכות נוספת לטיעון בעניין זה.
יובהר, עם זאת, שאין חולק שנגרם למבקש, כפי שנטען על ידו, עינוי דין משמעותי, משסבר ורשאי היה לסבור, לאחר הודעתה של המשיבה מיום 26.9.2024 ועד למתן פסק הדין בערעור, כי אינו עומד עוד בפני הסיכון להיות מורשע בעבירות האינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה (אלא, לכל היותר, בעבירת תקיפה).
- כאמור, נקודת המוצא המשפטית בחוות דעתו של חברי, הינה בכך שבהתאם לסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, לערכאת ערעור מוקנית הסמכות להרשיע בכל עבירה שמתגלית מעובדות המקרה וזאת אף אם לא התבקש על-ידי המאשימה להרשיע באותה עבירה. לדעתם של חבריי, משסמכות להרשיע כאמור קיימת, ומשפסק הדין בערעור הינו נכון לגופו, הרי לטעות שנפלה עובר למתן פסק הדין אין ליתן כל משקל.
סמכותה של ערכאת הערעור להרשיע בדין אף מעבר לנטען על-ידי המאשימה, עומדת גם במרכז טיעוניה של המשיבה בפנינו ודומה כי על עצם קיומה לא חולק אף המבקש.
עדיין, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי: "הסמכות האמורה נועדה למקרים חריגים ויוצאי-דופן" (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160, 197 (1998)), וכי אף שלבית המשפט נתונה הסמכות להרשיע נאשם בעבירה חמורה מזו שיוחסה לו על-ידי המאשימה, השימוש בסמכות זו "...צריך להיעשות בזהירות ובמשורה ובמקרים נדירים בלבד" (ע"פ 6365/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(3) 92, 134 (2013) (להלן: עניין פלוני); וראו גם: ע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' אלרון (16.2.2023); ע"פ 9288/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 לפסק דינו של השופט י' אלרון (26.5.2022)). דומני כי על עמדה זו לא חולק גם חברי, השופט א' שטיין, אשר ציין בחוות דעתו כי: "ככלל, בית המשפט לא יחמיר עם הנאשם מעבר למה שהתבקש לעשות על-ידי התביעה, אולם, כאמור, כלל זה נסוג מפני עיקרון האמת: סמכותו וחובתו הבסיסית של בית המשפט לפסוק דין אמת לאמיתו" (שם, בפסקה 9).