מכל מקום, אף אם מניחים שערכאת הערעור מוסמכת להחמיר עם נאשם ולהרשיע אותו בעבירה שהמאשימה חזרה בה במפורש מבקשתה להרשיעו בה, לדעתי ברי שהשימוש בסמכות זו שמור למצבים קיצוניים בהם קיים פער ניכר ומהותי בין עמדתה של המאשימה לבין עמדתה של ערכאת הערעור לגבי התוצאה הראויה והנכונה, ולנסיבות בהן בשל כך השקפתו של בית המשפט היא שמתגבש באותו מקרה אינטרס ציבורי רב משקל שלא לכבד את עמדתה של המאשימה.
ואכן, כפי שציינתי לעיל, מקובל גם על חבריי כי הסמכות להחמיר עם נאשם, במסגרת ערעור, מעבר לעמדתה של המאשימה, שמורה למקרים מיוחדים וככלל אין ערכאת ערעור עושה שימוש בסמכות זו (וכדבריו של חברי, שצוטטו לעיל: "ככלל, בית המשפט לא יחמיר עם הנאשם מעבר למה שהתבקש לעשות על-ידי התביעה"). כך להלכה וכך למעשה: המקרים בהם ערכאת ערעור סוברת כי יש בסיס להחמיר עם נאשם אף מעבר לעמדתה של המאשימה, אינם נדירים. לעומת זאת, המקרים בהם משתמשת ערכאת הערעור בסמכותה להחמיר עם הנאשם מעבר לעמדתה של המאשימה, הינם נדירים ביותר.
המסקנה העולה מהאמור לעיל הינה שברובם המכריע של המקרים אין ערכאת הערעור רואה במצב בו ניתן להחמיר עם הנאשם מעבר לטיעוניה של המאשימה, ככזה ההופך את פסק הדין שיינתן על-פי עמדתה של המאשימה (ולא מעבר לכך), משום פסק דין המנוגד, כביכול, לחובתה של ערכאת ערעור "לפסוק דין אמת לאמיתו" (פסקה 3 לחוות דעתו של חברי).
- סבורני כי נסיבות דנן הינן נסיבות מובהקות בהן אין מקום לעשות שימוש בסמכות להרשיע בעבירה חמורה מזו שהמאשימה (המשיבה) טוענת לה, וזאת במיוחד לאחר שהמאשימה חזרה בה, במפורש, מבקשתה להרשיע באותה עבירה.
דעתי לעיל מתחזקת עוד יותר משגם כאשר ידועות למשיבה כל העובדות (לרבות ובעיקר לגבי מה שהתכוון בית המשפט להציע בסוף הדיון מיום 18.9.2024), אין המשיבה מבקשת לחזור בה מעמדתה ואף מדגישה כי אין היא חוזרת בה מהאמור בהודעתה מיום 26.9.2024.
וזאת עיקר – סבורני כי מסקנתי דלעיל – כי נסיבות דנן הינן נסיבות מובהקות בהן אין לעשות שימוש בסמכות להרשיע בעבירה חמורה מזו שהמאשימה (המשיבה) טוענת לה –עולה ואף מתחייבת מעמדתו של בית המשפט עצמו: כך, חבריי ואני אינם חלוקים על כך שמה שבית המשפט התכוון להציע לצדדים הוא להגיע להסכמה לפיה המבקש לא יורשע בעבירות האינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה אלא בעבירת תקיפה בלבד.
לדעתי, לא ניתן לחלוק על כך שבהצעה זו מגולמת עמדתו של בית המשפט לפיה התוצאה בה המבקש מורשע בעבירת תקיפה ולא מורשע בעבירות של אינוס במרמה, הינה תוצאה לגיטימית ואף רצויה (ובוודאי לא כזו המנוגדת לחובתו של בית המשפט "לפסוק דין אמת לאמיתו").