עיון בפסיקה הרלוונטית מלמד כי טרם נקבעה הלכה המכירה בסמכות טבועה כאמור. מקורו של הרעיון להכיר בסמכות הטבועה הנ"ל מצוי, כנראה, באמרת אגב מובהקת, של השופט ש' לוין, כדן יחיד, ב-מ"ח 5921/99 שוקר נ' מדינת ישראל (11.11.1999), לאמור:
"האם דינה של טענה שנפלה טעות גלויה בפסק דינה של ערכאת הערעור העליונה להידחות בכל מקרה? לא בהכרח. מבלי להכריע בדבר, ומבלי לחוות כל דעה באשר לעצם קיומה של טענות מהסוג האמור במקרה שלפנינו, לא מן הנמנע הוא בעיני, שבנסיבות חריגות, רשאי בית המשפט אשר נתן את פסק הדין, על יסוד סמכותו הטבועה, לבחון את הטענה ולתקן את פסק דינו, במידה ואכן נתגלתה בו טעות גלויה ובולטת באשר לגזר הדין, שגרמה לנאשם עיוות דין" (שם, בפסקה 4).
אמירתו של השופט ש' לוין, שצוטטה לעיל, אומצה, בסמוך לאחר נתינתה, ושוב באמרת אגב מובהקת, על-ידי השופט א' מצא, בפסק הדין ב-בג"ץ 6496/99 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, פ"ד נה(1) 193, 197 (1999), ושוב במהלך הדיון ב-דנג"ץ 247/04 שר האוצר נ' מרציאנו, פסקה 6 (10.5.2004).
הגישה האמורה הוגדרה, אף זאת באמרת אגב, ככזו המצויה בספק, בפסק דינה של השופטת א' חיות ב-ע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' עיריית חולון, פסקה 3 (20.9.2004)).
- קיים טעם טוב להכיר בקיומה של הסמכות הטבועה הנ"ל: כידוע, על פסקי דין של בית משפט זה לא ניתן לערער; גבולותיה של התערבותו של בית המשפט לצדק בפסיקותיו של בית המשפט העליון הינם מצומצמים עד למאוד; וגם הפתח לעתור לקיום דיון נוסף הינו צר.
התוצאה היא שיכול ותיפול טעות בפסק דינו של בית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, שלא תגבש עילה לעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ואף לא לקיום דיון נוסף, וגם כאשר המותב בערעור משתכנע שאכן נפלה טעות בפסק הדין שיצא תחת ידו, שראויה לתיקון, תקצר ידו מלהושיע.
תוצאה זו הינה תוצאה קשה, המנוגדת לחוש הצדק, ואין לתמוה על השקעת מאמץ ויצירתיות למצוא לה פתרון, לרבות בדמות הכרה באותה "סמכות טבועה" (להשקפה בדבר הצורך וההצדקה להכיר בסמכותו של בית משפט זה, לסטות ולתקן פסק דין שניתן על ידו, בנסיבות בהן התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן חזר שוב לדיון בערעור, ראה את פסק דינו של השופט ת' אור ב-ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68 (1997)).