אלא שהכרה בסמכות טבועה, כנטען, נתקלת לדעתי בקושי ניכר. זאת, לאור קיומה של הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט שהינה הוראת דין ספציפית, המסדירה את סוגיית סמכותו של בית משפט לתקן פסק דין או החלטה שיצאו תחת ידו, והמתייחסת, בברור, לשני מצבים שונים:
הראשון – בקשה לתיקון טעות המוגשת שלא על דעת כלל בעלי הדין. במקרה זה, המוסדר בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, מצומצמת במפורש סמכותו של בית המשפט, בהגדרתה של ה-"טעות" שבית המשפט מוסמך לתקנה, כמתייחסת ל-"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".
השני – מצב בו קיימת הסכמה של בעלי הדין, שאז סמכות התיקון הינה רחבה ומתייחסת ל-"כל תיקון" (סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט).
וזהו הקושי: ניסוחו של סעיף 81(א) ועוד יותר מכך עצם קיומו של סעיף 81(ב), לחוק בתי המשפט, כחלק מאותו הסדר משפטי כולל, מקשים מאוד שלא לקבוע שהוראת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט יוצרת הסדר שלילי לעניין סמכותו של בית המשפט לתקן פסק דין, שלא בהסכמת כלל בעלי הדין, מעבר לתחום הצר של סעיף 81(א). כך, קביעה שלבית המשפט יש סמכות לתקן, שלא בהסכמת כלל בעלי הדין, תיקון של "טעות" החורגת מהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, אינה נראית "רק" כמנוגדת להוראת סעיף 81(א) אלא ככזו המייתרת את הוראת סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט.
באם הוראות סעיפים 81(א) ו-81(ב) לחוק בתי המשפט, אכן יוצרות הסדר שלילי באשר לסמכותו של בית המשפט לתקן פסק דין, שלא בהסכמת כלל בעלי הדין, מעבר לתיקון "טעות" כהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, לא ניתן להכיר בקיומה של "סמכות טבועה" לעשות כן (וראו: ע"פ 2553/15 האדי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטתו של חברי השופט א' שטיין (21.07.2025)).
יתר על כן, קיים טעם של מדיניות משפטית גם שלא להכיר בסמכות הטבועה הנטענת: המצב בו בעלי דין משוכנעים, בכל נימי נפשם, כי פסק דין של בית משפט זה, שאינו לרוחם, מבוסס על טעות, אינו נדיר כלל וכלל. הכרה בקיומה של "סמכות טבועה" לקבל בקשות שזוהי הטענה שבבסיסן, עלולה, בסבירות גבוהה, לגרום להצפתו של בית המשפט בבקשות מסוג זה ולפגיעה קשה בעקרון סופיותם של פסק הדין (וספק אם הגדרתה של הסמכות הטבועה כמתייחסת רק למקרים "חריגים" ו-"נדירים" ו-"יוצאי דופן", יהיה בה כדי למנוע את הדבר).
אכן, השאלה בדבר קיומה של סמכות טבועה כאמור שאלה נכבדה היא, ותמתין היא אפוא להכרעה בנסיבות שתחייבנה זאת.