כאמור, הרשעת המבקש בעבירת האינוס במרמה התבססה על הקביעה כי המבקש נגע במתלוננות בצורות שונות, תוך שהסכמתן למגע הושגה במרמה, תוך שהינו מודע לכך. לפיכך, סבורני כי כלל יסודות עבירת התקיפה – הן היסוד העובדתי הן היסוד הנפשי – מתקיימים בענייננו.
אשר לזכות הטיעון של המבקש ביחס להרשעתו בעבירה זו, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן בפני עבירה חמורה, אשר יסודותיה חופפים לעבירה קלה יותר שנבלעת בה, ניתן לראות בכך משום התגוננות מכללא מפני ההאשמה בעבירה הקלה יותר (ראו, למשל: עניין פלוני, עמ' 117-116). בהתאם לאמור, דעתי היא כי ניתנה למבקש ההזדמנות המלאה, במסגרת התגוננותו כנגד האישום בעבירות האינוס במרמה, להתגונן גם בפני אפשרות הרשעתו בעבירה של תקיפה, שיסודה באותם מעשים עצמם.
בנוסף לכך, דעתי היא שמעשיו הפסולים של המבקש מקימים אינטרס ציבורי רב משקל להרשעתו בעבירת התקיפה, תוך שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, הגובר על טיעוניו של המבקש בדבר חלוף הזמן מאז שבוצעו המעשים ועינוי הדין שנגרם לו.
ג. אחר הדברים האלו
- לאחר השלמת חוות דעתי, התייחסו לה חברי, השופט י' אלרון וכן חברי, השופט א' שטיין, ולאור האמור שם, מצאתי לנכון להוסיף את הדברים שיפורטו להלן.
ג.1. חוות דעתו של חברי, השופט י' אלרון
- בפסקה 2 לחוות דעתו, כותב חברי, השופט י' אלרון, את הדברים הבאים:
"הצעת בית המשפט, אשר ממילא לא התקבלה, לא משנה לכאן או לכאן את פסק הדין. הבהרת השופט כשר כי לא היה מצטרף לפסק הדין לאחר שהמערערת חזרה מבקשתה להרשיע את המשיב באותן עבירות (פסקה 25 לחוות דעתו) אינה ברורה ולו מאחר שעמדתה הונחה לפני חברי השופט כשר, כשם שהונחה לפני. בכל זאת הסכמתו ניתנה".
דברים אלו מצריכים לחזור לנקודת המוצא של הדיון כולו: כעניין שבעובדה, אין חולק כי פסק הדין בערעור, שניתן על ידי חבריי ועל-ידי, ניתן על סמך תפיסת מצב מוטעית. פסק הדין בערעור ניתן על יסוד התפיסה שעמדת המשיבה מיום 26.9.2024 הייתה שהמשיבה מוכנה לחזור בה מבקשתה להרשיע את המבקש בעבירות האינוס, אולם זאת בתנאי שהמבקש יסכים להרשעתו בעבירה של תקיפה, והכל במסגרת היענות להצעה להסדר כאמור (ויתור מצד המשיבה על הבקשה להרשעה בעבירות האינוס כנגד הסכמה של המבקש להרשעתו בתקיפה), שהוצעה כביכול על-ידי בית המשפט. עם זאת, העובדות כהווייתן הן, שחזרתה של המשיבה מבקשתה להרשיע את המבקש בעבירות האינוס הייתה בלתי מותנית, והמשיבה כלל לא סברה שבית המשפט הציע לצדדים להגיע להסדר מוסכם.