חברי, השופט א' שטיין, עמד על האמור לעיל, מספר פעמים, בחוות דעתו (פסקאות 19, 31 לעיל, ושוב בפסקה 43 לעיל, בהתייחסות לחוות דעתי).
גם חברי, השופט י' אלרון, עמד על כך, במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 1.7.2025, בציינו כי:
"עו"ד סקופסקי: ראשית יש פסק דין, עכשיו השאלה מה עושים עם פסק הדין. אני חושבת שהתגלו עובדות גם לביהמ"ש, הנחת ביהמ"ש הייתה שמדובר בהתניה בין הצדדים וככל שהצד השני לא הסכים אז בעצם עמדתה המדינה אין לה תוקף.
כב' השופט י' אלרון: חד משמעית. בשביל זה הבענו את העמדה כפי שהבענו אותה" (ההדגשה הוספה – י' כ').
- ויודגש, בין שני המצבים: מצב העניינים שבית המשפט סבר, בעת שנכתב ונחתם פסק הדין בערעור, שהוא הנכון; ומצב העניינים כפי שהיה בפועל, יש הבדל דרמטי, שהמחלוקת על השלכותיו היא שעומדת במרכז הדיון בבקשה דנן.
ואבהיר: מצב אחד הוא כאשר מציע בית משפט הצעת פשרה בה צד אחד מוותר על עמדתו (בנסיבות העניין דנן, ויתור מצד המשיבה על בקשתה להרשיע את המשיב בעבירות אינוס), כנגד ויתור מצדו של הצד שכנגד על עמדתו (בנסיבות העניין דנן, ויתור מצד המבקש על זיכויו המוחלט, כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא), והסכמה על תוצאה המהווה פשרה בין שתי העמדות (בנסיבות העניין דנן, הרשעת המבקשת בתקיפה). בהמשך לכך צד אחד מסכים להצעת הפשרה (בנסיבות העניין דנן, המשיבה) ואילו הצד שכנגד מסרב לה (בנסיבות דנן, המבקש).
במצב זה, לא רק שבית המשפט אינו כבול לעמדתו של הצד שהסכים לפשרה (בנסיבות העניין דנן, לנכונותה של המשיבה, לעניין הצעת פשרה, לחזור בה מבקשת להרשיע את המבקש בעבירות אינוס), אלא שבנפול הצעת הפשרה (בשל אי-הסכמתו של המבקש), מחויב בית המשפט להתעלם מאותה נכונות של בעל הדין שהסכים לה.
אין חולק כי המצב האמור (להלן, בפסקה זו: המצב הראשון) הוא שמייצג את תפיסתנו בעת שנכתב ונחתם פסק הדין בערעור, ולכן גם עצם הצעת הפשרה, קבלתה על-ידי המשיבה ודחייתה על-ידי המבקש (הכל לפי אותה תפיסה של הנסיבות), לא אוזכרו כלל בפסק הדין בערעור ולא השפיעו על האמור בו (כפי שמציין גם חברי, השופט י' אלרון, בחוות דעתו).
לעומת זאת, במצב בו המשיבה חוזרת בה מבקשתה להרשיע את המבקש בעבירות האינוס, בלא התניה כלשהי (לרבות לא לעניין עמדתו של המבקש באשר להרשעתו בתקיפה), וכשאין היא סוברת שהיא עושה כן במסגרת הסדר מוסכם כלשהו (להלן, בפסקה זו: המצב השני), עמדתה של המשיבה מהווה התפתחות דרמטית.