שופט
השופט (בדימ') יוסף אלרון:
במחלוקת שבין חבריי דעתי כדעת חברי, השופט א' שטיין, אשר עמדתו מקובלת עליי במלואה על נימוקיה ותוצאתה.
קראתי בעיון רב את חוות דעתו המפורטת של חברי, השופט י' כשר – ומצאתי לחלוק עליה מתחילתה ועד סופה; למעשה, מהנחות היסוד שבה ועד למסקנותיה.
- לטעמי, מצב הדברים הוא פשוט – חבריי ואני קבענו, פה-אחד, כי יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המשיב במספר עבירות של אינוס במרמה (לצד דחיית ערעור המדינה על זיכויו מעבירות של מעשה מגונה במרמה). כך למדנו מהראיות; למסקנה זו הוליכנו הדין; וזהו עיקר העיקרים.
טרם ההכרעה בערעור, במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הצפנו קשיים אפשריים בתיק והבענו עמדות לא מחייבות, כנהוג במסגרת השלמת טיעון בעל-פה. דבריי, כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון (אשר חלקם צוטטו על ידי חברי השופט כשר) מבטאים היטב זהירות זו עת שהבהרתי לא אחת כי עמדתי ביחס לתוצאת הערעור טרם התגבשה.
לאחר הדיון, משהצעתנו לא אומצה, בחנתי שוב את הראיות שבאו לפנינו ואת טיעוני הצדדים, משהספקות שקיננו בליבי הוסרו נתתי הסכמתי בלב שלם ובאופן מלא לפסק דינו המקיף והמשכנע של חברי, השופט א' שטיין. השופט י' כשר, הסכים אף הוא לחוות דעתו של השופט שטיין, ואין לי אלא להניח כי עשה כן לאחר שגם הוא השתכנע מפסק דינו. מטבע הדברים, הסכמתי והסכמת חבריי ניתנה לאחר שהונחה לפנינו עמדת המערערת – גם ביחס לאותה הצעה שהיא סברה כי הצענו ושנדחתה על ידי המשיב. ההתייחסות לאותה הצעה לא נכללה בפסק הדין, כנהוג לגבי הצעות בית המשפט אשר נדחות על ידי הצדדים או אחד מהם.
משהדברים ברורים, לא בהנחות תיאורטיות ותרחישים אפשריים יש לעסוק: לפנינו עובדות קונקרטיות, נסיבות קונקרטיות, משיב קונקרטי ונפגעות עבירה קונקרטיות. לא "באוויר" יש להכריע, אלא בשום שכל, כאשר רגלנו נטועות בקרקע. בראי זאת, בלתי מתקבל על הדעת לשנות מהרשעת המשיב כפי שחברי השופט כשר מציע, רק מאחר שבאי-כוח הצדדים לא הבינו באופן נכון את הצעתנו לאשורה.
לאחר שפסק הדין קובע, פה-אחד, כי אין להרשיע את המשיב בעבירת תקיפה, המרת הרשעתו עתה, כהצעת השופט כשר, לעבירת תקיפה חלף עבירת אינוס במרמה, בשל "אינטרס ציבורי", מוקשית בעיניי פי כמה. הראיות – נותרו כפי שהיו; המצב המשפטי – אף הוא לא השתנה; הטענות המשפטיות – זהות. פסק הדין נכון היום כפי שהיה נכון ביום בו ניתן, הכיצד נתעלם מהתשתית הראייתית והמציאות המשפטית ונמיר את הרשעת המשיב לעבירה שונה שאינה מבטאת באופן שלם את מעשיו?
- חברי השופט כשר מציג כשאלה המרכזית בחוות דעתו את השאלה הבאה: כיצד יש לנהוג כאשר מתברר כי נפלה טעות בפועלו של בית המשפט ונפלה תקלה באופן בו נהג? כך, חברי השופט כשר סבור כי פסק הדין בערעור ניתן על יסוד ההנחה המוטעית כי מה שהוצע על ידי בית המשפט הוא הסדר מוסכם שלא הושגה לגביו הסכמה. ואילו אני מתקשה להבין עמדתו זו – פסק הדין ניתן על בסיס הוראות הדין, הטענות והראיות, ככל פסק דין בכל תיק אשר מחייב הכרעה שיפוטית בהעדר הסכמת הצדדים כאחד. הצעת בית המשפט, אשר ממילא לא התקבלה, לא משנה לכאן או לכאן את פסק הדין. הבהרת השופט כשר כי לא היה מצטרף לפסק הדין לאחר שהמערערת חזרה בה מבקשתה להרשיע את המשיב באותן עבירות (פסקה 25 לחוות דעתו), אינה ברורה ולו מאחר שעמדתה הונחה לפני חברי השופט כשר, כשם שהונחה לפני. בכל זאת, הסכמתו ניתנה.
- זאת יש להדגיש: "חזרת" המערערת מבקשתה להרשיע את המשיב בעבירות של אינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה לא נעשתה נוכח גילוי ראייתי חדש או בעקבות מסקנתה כי המשיב לא ביצע את המעשים. כלשונה: "המערערת עודנה סבורה, כפי שטענה בערעור, כי העובדות שנקבעו בדעת הרוב בהכרעת הדין של בית המשפט קמא מבססות עבירות של אינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה" (כאמור בתשובתה מיום 26.9.2024).
על כן, איני שותף להצגת הדברים בעמדת חברי, השופט כשר, משל עמדתנו המהותית מחמירה עם המשיב אף יותר מעמדת המערערת עצמה. קושי זה כלל אינו מתעורר, הואיל והמערערת סבורה כי גם ביחס לעבירות אשר דחינו את הערעור על זיכויו בהן – מן הדין היה להרשיעו.