"נדמה שהמבקש יוצא מתוך הנחה כי המשיבה מבקשת לחזור בה מההודעה שהגישה ביום 26.9.2024 ובה הודיעה לבית המשפט כי היא אינה עומדת עוד על הבקשה להרשיע את המבקש בעבירות של אינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה. המשיבה תחזור ותבהיר את אשר נאמר מטעמה בעל פה עוד בדיון ביום 1.7.25 ואף נכתב בתגובה מטעמה, כי המשיבה אינה חוזרת בה מהאמור בהודעה זו".
שנית: כפי שציינתי בחוות דעתי (פסקה 23 לעיל), ניתן היה, בהחלט, להבין את הדברים שנאמרו על-ידי בית המשפט בסוף הדיון מיום 18.9.2024, כפי שנאמרו, באופן שבו הובנו על ידי המשיבה (וכן על ידי המבקש).
- חברי, השופט י' אלרון, בסיפא של חוות דעתו (פסקה 6), מבקש להפיק לקח מנסיבות העניין דנן, שבמרכזו הגבלת הצדדים להשיב תשובה לקונית להצעת בית המשפט. זאת, בהתאם להשקפתו לפיה מה שאירע בענייננו הוא הצעה של בית המשפט, שהצדדים טעו בהבנתה והשיבו עליה כפי שהשיבו, תחת להשיב האם הם מקבלים או דוחים את הצעת בית המשפט. אלא שלא אלו הן, להשקפתי, נסיבות העניין דנן, כפי שהן משתקפות (ושוב אומר שכך הדבר לצערי) מפרוטוקול בית המשפט.
ג.2. ההשלמה בחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין
- חברי, השופט א' שטיין, מציין כי איני חולק (ולהשקפתו אף איני יכול לחלוק) על סמכותנו ליתן את פסק הדין שניתן בערעור, וזאת לאור קיומה של פסיקה ברורה בסוגיה. אבקש בעניין זה להבהיר: איני חולק על סמכותה של ערכאת ערעור להרשיע בכל עבירה המתגלית מעובדות המקרה וזאת אף כאשר ערכאת הערעור לא התבקשה על ידי המאשימה להרשיע באותה עבירה. לעומת זאת, באשר לשאלת קיומה של סמכות כאמור כאשר המאשימה, במסגרת הערעור, חוזרת בה במפורש מבקשתה להרשיע בעבירה מסוימת – קיים לדעתי ספק (וראו בפסקה 27 לחוות דעתי לעיל והאסמכתאות שם).
- חברי, השופט א' שטיין, מציין כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 18.9.2024, הובהר לצדדים כי גמרנו בדעתנו להרשיע את המבקש "לפחות" בעבירת תקיפה, וכי האפשרות שהערעור יידחה במלואו ופסק הדין המזכה יישאר על מכונו, לא עמדה כלל על הפרק. על בסיס האמור גורס חברי כי הצדדים היו חייבים להבין שמוצע להם להגיע להסדר של ויתור על הבקשה להרשיע בעבירות האונס כנגד הסכמה להרשעה בעבירת תקיפה. חברי מפנה לציטוטים של דבריו מפרוטוקול הדיון מיום 18.9.2024. עיינתי באותם ציטוטים ולא מצאתי בהם אמירה חד-משמעית ומפורשת כנטען על-ידי חברי (וזאת, כמובן, וכפי שהנני מבקש לשוב ולהדגיש, בלי להטיל, חלילה, צל צילו של ספק שזו היתה כוונתו הסובייקטיבית של חברי). יתר על כן, בוודאי שאמירה מסוג זה לא נאמרה על-ידי חברי, השופט י' אלרון, ואף לא ועל-ידי.
סוף דבר
- לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את בקשתו של המבקש, בעיקרה, באופן שנעשה שימוש בסמכות המוקנית לנו, בנסיבות העניין, בסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט יחד עם סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, ונתקן את פסק הדין שניתן בערעור באופן שתחת הרשעתו של המבקש בעבירות אינוס במרמה, נרשיעו בעבירות תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.