"הטענה, כי נאשם קונה לעצמו חזקה בעונש שהוצע לו במסגרת הצעה אותה דחה שוללת כל משמעות ממוסד עיסקת הטיעון, כפי שהוא מוכר במשפטנו [...]. אכן, הסכמים יש לקיים, אולם עיסקת טיעון אינה אופצייה הניתנת למימוש בכל עת, לפי רצון הנאשם. משבחרו העותרים לחזור בהם מעיסקת הטיעון לה הסכימו בתחילה וגילו כי עשו מיקח טעות, אין להם להלין אלא על עצמם" (ראו: שם, בפסקה 5; ההדגשה הוספה – א.ש.).
- הטענות המשמעותיות יותר שמעלה המשיב מייחסות למדינה השתק שיפוטי ומניעות ומצביעות על היעדר סמכותנו, או, למצער, על העדר הצדקה, לדון ולהכריע באישומים מהם חזרה בה הפרקליטות – גם אם באופן חלקי – זאת, אף לא מכוח סעיף 216 לחסד"פ.
- טענות אלה, דינן להידחות. ראשית, כפי שהפרקליטות ציינה בתגובתה מיום 21.8.2025, היא לא שינתה מהעמדה שהוצגה בהודעתה מיום 26.9.2024, אלא הביאה – בעקבות החלטת בית המשפט – את עמדתה באשר לניתוח המצב המשפטי לאחר מתן פסק הדין בנסיבות המקרה דנן, ולפיה בית משפט זה היה מוסמך להרשיע את המשיב בעבירות אינוס במרמה. שנית, אף אם אניח כי הפרקליטות שינתה כעת את מעמדתה, הרי שספק רב בעיניי אם הפרקליטות מושתקת מלטעון לכך שהמשיב אשם באינוס במרמה בהתאם לאמור בפסק דיננו. בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 (2005), בית משפט זה קבע כי כאשר הערכאה הדיונית סוטה לחומרא מהסדר טיעון שעשה הנאשם עם המדינה, המדינה חייבת לשוב ולבחון את עמדתה לקראת הערעור, ובנסיבות מתאימות, היא תהא רשאית שלא להגן על הסדר הטיעון כפי שנעשה. זאת, לנוכח המחויבות שיש למדינה כלפי הציבור וכמי שמייצגת את האינטרס הציבורי בהליכים פליליים. קל וחומר הוא שהמדינה כמאשימה רשאית לבחון את עמדתה מחדש ולשנותה כאשר מדובר בעמדה חד-צדדית שלא ניתנה במסגרת הסדר טיעון עליו הסכימו הצדדים, ושאותה הנאשם אף דחה. זאת, על אחת כמה וכמה, במקרים כדוגמת זה שלפנינו בו ניתן פסק דין מפורט ומנומק אשר קבע פה-אחד את אשמתו של המשיב בעבירות אינוס במרמה.
- בכל מקרה, גם אם תישמע טענה כי המדינה מושתקת מלטעון לאשמתו של המשיב באינוס במרמה, אין בכך כדי לחסום את פיו של בית המשפט בבואו לומר את דבר האמת, כמות שהיא, ולפסוק דין אמת לאמיתו. אחרי שמצאנו כי תקיפת המתלוננות על ידי המשיב באה לידי ביטוי בהחדרת אצבעותיו לאיבר מינה של כל אחת מהן; אחרי שנוכחנו לדעת כי האופן שבו מעשים אלו נעשו אינו מתכתב עם שום טיפול גינקולוגי מוכר, וכי המשיב הסתיר עובדה קריטית זו מהמתלוננות; ואחרי שידענו כי עבירת אינוס מתגבשת גם בלא כוונות מיניות מצד מבצעהּ, כפי שהוסבר בפסק דיננו – לא נותר לנו אלא להרשיע את המשיב באינוס במרמה כחלק מסמכותנו ומחובתנו לפסוק דין אמת לאמיתו. פסק דיננו קבע, על כן, בבירור, על יסוד הראיות שאין לגביהן מחלוקת אמיתית, כי המשיב ביצע בנפגעות העבירה מעשי אינוס במרמה. נפגעות העבירה חוו מידיו את מעשי האינוס האמורים, ואמת זו לא ניתן לשנות גם על רקע של ה"קצר בתקשורת" שתואר לעיל. כפי שלימדנו הנשיא זמורה, משפט פלילי אשר מתקיים על בסיסו של עיקרון האמת אינו "משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" (ראו: עניין סילוסטר, בעמ' 18).
- לא זו אף זו: הניחו, בניגוד לעובדות המקרה דנן, כי המדינה מלכתחילה הגישה נגד המשיב כתב אישום שמאשימו בתקיפה, ותו לא; כי בית המשפט המחוזי זיכה אותו מאישום זה זיכוי מלא; וכי המדינה מערערת על זיכוי זה ומבקשת מאתנו להרשיע את המשיב בתקיפה, כאשר היא מדגישה – כמו במקרה דנן – כי מבחינתה הרשעת המשיב באינוס אינה עומדת על הפרק.
- גם במצב דברים היפותטי זה, המיטיב עם המשיב שעומד לפנינו, נתונות בידינו הסמכות והצדקה מלאה להרשיע את המשיב באינוס במרמה, אם ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן – זאת, כאמור, מכוחו של סעיף 216 לחסד"פ. במקרה שלפנינו, אחרי שידענו כי המשיב הואשם מלכתחילה באינוס במרמה (בין יתר העבירות שיוחסו לו) וכי היתה לו הזדמנות מלאה להתגונן מפני אישום זה, הדברים הם בחינת קל וחומר. ברי הוא, כי בית משפט זה לא חרג מסמכותו כהוא זה כאשר פסק את אשר פסק בהתבססו על עיקרון האמת ומצא את המשיב אשם בעבירת אינוס במרמה. אשוב ואדגיש כי נוכח העובדה שהן ההליך בפני בית המשפט המחוזי והן הדיון שהתקיים בפנינו התמקדו באחריותו של המשיב למעשים אשר עולים כדי אינוס במרמה – לא יכולה להישמע טענה כי למשיב, כביכול, לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בכל הקשור לעבירה זו. טענתו של המשיב לפיה בשל הודעת המדינה מיום 26.9.2024 ההגנה לא התייחסה לעבירות המין אלא רק לשאלה האם ניתן להרשיעו בעבירת תקיפה – לאו טענה היא, ויש בה משום סילוף המציאות. החלטתנו מיום 18.9.2024 – בה הורינו למשיב ולמדינה להשלים את טיעוניהם בנוגע לתחולתו של סעיף 216 לחסד"פ כבסיס להרשעתו האפשרית של המשיב בעבירת התקיפה – ניתנה על ידינו אחרי ששמענו את מלוא טענות הצדדים, שבמרכזן, בין היתר, אחריות המשיב למעשי האינוס במרמה שהמדינה ייחסה לו מתחילת ההליך הפלילי אשר נוהל בעניינו ועד סופו. לפני אותה החלטה, טענות המשיב לפיהן אין מקום להרשיעו באינוס במרמה נשמעו במלואן ובאריכות, הן בכתב והן בעל-פה.
- טענת המשיב כי סעיף 216 לחסד"פ אינו חל במקרים של זיכוי מוחלט הינה מופרכת. טענה זו מנוגדת לשכל הישר וחותרת תחת עיקרון האמת והסמכות הרחבה שהקנה המחוקק לערכאות הערעור בסעיפים 212 ו-213 לחסד"פ. לשונו של סעיף 216, לפיה ערכאת הערעור מוסמכת להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מהעובדות שהוכחו, "אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת", לא באה לסייג את תחולת הסעיף אלא להבהיר שעיקרון האמת, לפיו ערכאת הערעור מצווה לפעול, חל גם במקרים כאלה. סמכותו וחובתו של בית המשפט שלערעור לפסוק דין אמת ולאמיתו היא סמכות כללית. כך נקבע, מקדמת דנא, בהלכות שצוטטו לעיל, אשר קבעו את עיקרון האמת, ואותן לא נוכל – ומן הסתם גם לא נרצה – לשנות. במקרה דנן, אחרי שנוכחנו לדעת, מעבר לספק סביר, כי נפגעות העבירה נפלו קורבן לאינוס במרמה אשר בוצע על ידי המשיב – חובה עלינו להרשיעו באינוס במרמה, ולא בתקיפה.
- בנסיבות אלה, יש הצדקה מלאה לעמדתה העכשווית של המדינה אשר מבקשת מאתנו לפסוק דין אמת לאמיתו ולהשאיר את פסק דיננו על כנו, ללא שום תוספת או שינוי. טענה זהה נישאת בפיהן של נפגעות העבירה – וגם בה מצאתי טעם רב אחרי שידעתי כי נשים אלה בלי ספק נאנסו במרמה על ידי המשיב, ולא רק הותקפו על ידו. טענותיו של המשיב באשר להשתלשלות העניינים בפרשה, הימשכות ההליכים, ועינוי הדין שנגרם לו – מקומן להישקל במסגרת גזירת דינו על-ידי בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, נרשום לפנינו את עמדת המדינה כי העונש המרבי הקבוע בצד עבירת התקיפה יהא הרף העליון של העונש אשר ראוי שיישקל על-ידי בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב.
- סבורני אפוא כי עלינו לדחות את בקשת המשיב לביטול פסק דיננו בשתי ידיים ולהשאיר את פסק דיננו על כנו, ללא כל תוספת או שינוי – וכך אציע לחבריי לעשות. כל החלטה אחרת תחטא לעיקרון האמת, שכן הוכח מעבר לספק סביר כי המשיב אנס במרמה את נפגעות העבירה, ולא רק תקף אותן. פסק דיננו ניתן, בין היתר, על רקע ההנחה כי הצדדים לא הגיעו להסדר טיעון שבית המשפט ביקשם לשקול, הנחה נכונה ברמה העובדתית – למרות ששגיתי כאשר הנחתי, בנוסף, כי המדינה מתנה את חזרתה מבקשתה להרשיע את המשיב באינוס בהרשעתו בעבירת תקיפה. אשר כל כן, למרות ה"קצר בתקשורת" שאירע ביננו לבין פרקליטות המדינה, בזכרנו כי ההליך הפלילי אינו בגדר "משחק אשקוקי", שבו טעות כגון זאת שאירעה כאן מובילה לזיכוי הנאשם – מסמכותנו ומחובתנו להרשיע את המשיב במעשה אינוס כאמור; וכך אציע לחבריי שנחליט.
מענה קצר לחוות דעתו של חברי, השופט י' כשר
- חברי, השופט י' כשר אינו חולק – ולאור האסמכתאות הברורות שצוטטו על ידי בכגון דא, ממילא אינו יכול לחלוק – על סמכותנו ליתן את פסק דיננו כפי שניתן ובהתאם לכך לדחות את הבקשה שהמשיב הניח לפתחנו. לשיטת חברי, השאלה שעומדת כעת להכרעה אינה אלא זו: כיצד עלינו להפעיל את סמכותנו – זאת שהיתה קיימת אז וזאת שקיימת כעת – אחרי שידענו כי בהליך שהתנהל לפנינו נפלה תקלה? לשאלה זו אענה בפשטות: חובתנו לפסוק דין אמת לאמיתו לא פחתה כהוא זה; ואחרי שנוכחנו לדעת כי המשיב ביצע בנפגעות העבירה מעשה אינוס במרמה – וכי נפגעות העבירה שעמדו לפנינו חוו אונס בגופן – חייבים אנו להרשיע את המשיב באינוס, ולא בעבירה פחותה כדוגמת תקיפה.
- חברי, השופט כשר, זוקף חלק מהתקלה שנפלה לחובתנו, וגם אני נכון לעשות כן – בתנאי שהדברים יעמדו על דיוקם. כפי שכבר צוין על ידי, בסוף הדיון שהתקיים ביום 18.9.2024, הבהרתי לבאת-כוח המשיב, בנוכחות באת-כוח המדינה, כי מרשה אשם לפחות בעבירת תקיפה. הבהרה זו היתה כפופה לאמור בסעיף 216 לחסד"פ, אך לטעמי ברור היה לכולם שהמדינה לא תתקשה לצלוח משוכה זו של מתן "הזדמנות סבירה להתגונן" לנאשם, שכן מעשה התקיפה עליו דיברתי בא לידי ביטוי בהחדרה בלתי מותרת של אצבעות המשיב לאברי המין של נפגעות העבירה – מסכת עובדתית שסביבה נוהל המשפט כולו בהקשרן של עבירות אינוס ומעשה מגונה. אין אפוא צל של ספק שהמדינה טעתה בהודעתה לבית המשפט כי היא מקבלת את הצעתנו לחזור בה מבקשתה להרשיע את המשיב באינוס ובמעשה מגונה – שכן, כאמור, וחברי אינו חולק על כך, זו לא הייתה הצעתנו. בנסיבות אלו, אילו הבחנתי שהמדינה טעתה, הייתי מעמיד אותה על כך. ברם, מאחר שציפיתי למענה לשאלה שהצגנו לבעלי הדין בתום הדיון – האם בדעתם להגיע להסדר טיעון בגדרו יורשע המשיב בתקיפה חלף העבירות של אינוס ומעשה מגונה? – פירשתי את עמדת המדינה, שביקשתנו כי נרשיע את המשיב בתקיפה, בשגגה, כנכונות להגיע להסדר כאמור. דא עקא, המשיב שלל אפשרות זו מניה וביה במענה לטיעון המשלים של המדינה וטען לחפותו המלאה. משהצעתנו לא התקבלה ולא השתכללה לכדי הסדר טיעון, ניתחנו את מעשי המשיב כפי שפורט בפסק דיננו והגענו למסקנה כי המשיב אנס את נפגעות העבירה במרמה וכי זה התיוג הנכון והראוי למעשיו. הווה אומר: התקלה שנפלה לא גרמה למשיב שום עיוות דין, ויש לדחות בשתי ידיים את ניסיונו העכשווי להיבנות ממנה על חשבון האמת.
- עיינתי בדברי חברי, השופט (בדימ') י' אלרון, שנכתבו בהתייחס לעמדתו של חברי, השופט כשר, ואני מסכים לכל מילה. בפרט, מצטרף אני להערת השופט אלרון בנוגע לנוהל מתן תשובות להצעות בית-המשפט שעניינן הסדרי טיעון. בעניין זה אציע אופציה נוספת: תשובתו של כל בעל דין צריך שתכלול מילה אחת, בת שתי אותיות: "כן" או "לא".
| אלכס שטיין |