ביום 9.10.2024, הגיש המבקש מסמך טיעון, נושא כותרת "השלמת טיעון מטעם המשיב", ובו פירט את עמדתו מדוע אין מקום לעשות שימוש, בעניינו, בסמכותנו לפי סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי.
- כאן המקום לעצור את תיאור ההליך ולעמוד על הטעות שנפלה בהבנת מצב הדברים, לאחר הגשת עמדתה של המשיבה מיום 26.9.2024 ומסמך השלמת הטיעון מטעם המבקשת מיום 9.10.2024 (וראה גם בפסקה 19 לחוות דעתו לעיל של חברי, השופט א' שטיין).
כך, בהמשך למה שסברנו שהוצע על ידנו בסיום הדיון ביום ה-18.9.2024 – הצעה להסדר מוסכם לעניין חזרת המשיבה מבקשתה להרשיע את המבקש באינוס במרמה ובמעשה מגונה במרמה, והסכמה של המבקש להרשעתו בתקיפה, תוך שאנו עושים שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי – הובנה, בטעות, עמדתה של המשיבה ככזו המסכימה להסדר שהוצע, והשלמת הטיעון מטעם המבקש ככזו הדוחה את ההסדר שהוצע.
מנקודת מוצא מוטעית זו, נכתב פסק הדין כמשוחרר מכל צורך להתחשב באשר הוצע בסוף הדיון מיום 18.9.2024 ומעמדתה של המשיבה בעקבותיו.
- ביום 23.3.2025 ניתן פסק דיננו בערעור. את חוות הדעת המרכזית בו כתב חברי, השופט א' שטיין, שלאחר דיון מעמיק מצא לקבל את הערעור ולהרשיע את המבקש בעבירות אינוס במרמה. בצד זאת, ומשהתקבל הערעור לעניין עבירות האינוס במרמה, פסק חברי כי אין מקום להרשיע את המבקש, תוך שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, גם בעבירת תקיפה.
חברי, השופט י' אלרון, נתן את הסכמתו לאמור בחוות דעתו של השופט א' שטיין, ואף אני עשיתי כן: חוות דעתו המלומדת של השופט א' שטיין, שכנעה אותי כי בניגוד לדעתי הראשונית (ולפסיקתו של בית משפט קמא), וכעניין שבדין, ניתן ואף יש להרשיע את המבקש בעבירות אינוס, למרות שלא ביצע את המעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני ואף עשה את שעשה כדי להיטיב עם שתי המתלוננות.
יחד עם זאת, הבעתי את הקשיים שראיתי בתוצאה האמורה, בדברים הבאים:
"השתכנעתי כי הקביעה המשפטית אשר בחוות דעתו של חברי, לעניין היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האינוס, מבוססת בדין. יחד עם זאת, הרשעתו של אדם בעבירת האינוס, על חומרתה יוצאת הדופן, בלא שמעשיו נעשו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, אינה תוצאה קלה. ייתכן אף שיש מקום, כדין רצוי, לקבוע בחוק דרגות שונות לעבירת האינוס, באופן שישקף את ההבחנה בין מצב בו המעשים נעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, לבין מעשים שלא מתקיים בהם יסוד נפשי זה. ברם, לא זהו הדין המצוי.